פגיעה מינית והשפעותיה על הריון, לידה ורפואת נשים

A Poem About Sexual Abuse
.A poem about sexual abuse
I don’t know how to write 
 .this poem yet
,But when I do
.You’ll be the first I tell

,Sincerely
.It was hell

Remembering June

נכחתי בסוף אוקטובר בכנס חשוב מעין כמוהו שארגן חדר הלידה בבית החולים בלינסון בשיתוף עם מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. הכנס נקרא "פגיעה מינית והשפעותיה על הריון, לידה ורפואת נשים."
מטרת הכנס הייתה להעביר ידע על פגיעה מינית לעובדות ועובדי חדר לידה (אני חושבת שנכחו שם בפועל גבר או שניים בין עשרות אם לא יותר מיילדות מכל רחבי הארץ) וגם כלים פרקטיים לעבודה עם נפגעות תקיפה מינית המגיעות לחדר המיון ולחדר הלידה כדי ללדת.
 
אני חשה צורך לסקור עבור נשות מקצוע משדה ההריון והלידה, שלא נכחו בכנס, ידע עם פוטנציאל משנה חיים שהועבר שם.

לידה: הזדמנות לתיקון הטראומה מחד ולשחזורה מאידך

בתחילת הכנס אמרה מנהלת מרכזי הסיוע משפט שהדהד בתוכי חזק: "בלידה, שהיא אירוע המקושר לחיים חדשים, יש הזדמנות גדולה לתיקון חווית הפגיעה המקושרת למוות."
פעמים רבות פגשתי בחיי המקצועיים נשים אמיצות ושורדות, שניסו להגדיל את אלמנט השליטה בלידה על ידי עיצוב סביבת לידה הולמת מבעוד מועד. נשים, שזיהו מראש עד כמה ללידה יש פוטנציאל טראומטי עבורן כנפגעות, וניסו להיערך לסיטואציה על מנת שתהיה כמה שיותר מיטבית. זהו פעמים רבות קהל היעד שאני פוגשת, כמלווה תהליכים רגשיים סביב הריון ולידה: לקוחות מודעות, שיש בהן הכוחות לפנות לעזרה. בכנס דובר עליהן, אך יותר דובר על אלה שלא מכירות את הקשר שבין האירועים, שמגיעות נטולות עזרה, שלא יודעות לאן לפנות.
 
לאורך ההרצאות בכנס, המרצות - הפסיכיאטרית, ד"ר גלית בן אמיתי; המיילדת, ימית דרור; והרופאה האורוגניקולוגית, ד"ר אנה פדואה - נעו בין הציר של תיאור הלידה כמרחב לתיקון הפגיעה הטראומטית, לבין הלידה כאירוע המשחזר את הטראומה, אירוע בעל טריגרים רבים, שעלול להביא לפלאשבקים, לדיסוציאציה, דריכות, חרדה וסימפוטומים פוסט טראומטיים נוספים.  
 
 
תשאול ליולדות נפגעות תקיפה מינית
 
שאלה מעניינת שנשאלה לאורך הכנס היתה שאלת התשאול. האם לשאול אישה שעברה פגיעה מינית, כשהיא מגיעה ללידה, אם היא עברה פגיעה מינית. רוב המרצות וגם הנפגעות שהגיעו לספר את הסיפורים האישיים שלהן, המליצו להוריד את המסיכות, את ההסתרה והעמדת הפנים ולבדוק עם האישה: אם לא יתאים לה לשתף או לספר, היא הרי לא תעשה זאת. אבל עצם האפשרות שהצוות יחזיק בידיעה הזו, יבין, ויהיה אנושי וחומל בהתנהגות שלו, יכולה להיות מכרעת בעיצוב חווית הלידה של השורדת.
ד"ר אנה פדואה דיווחה שבארצות הברית, הארגונים המדיקליים לגניקולוגיה ממליצים לבצע תשאול על העניין. בפועל, זה עדיין לא קורה כי אין משהו ממסדי ברמת הידע שכל הצוותים הרפואיים חייבים לעבור ואילו ברמה הרגשית, אנחנו ככל הנראה מעדיפים לא לשאול כי זה מציף אותנו. בנוסף, ישנו תסכול של הצוות על כך שהוא לא יכול באמת לעזור. רופאים רגילים לכך שיש תוכנית טיפולית שיכולה לרפא ולעזור, ובהקשר הזה תכנית כזאת לא קיימת.  
 
הטראומה המינית נחקקת בגוף

ד"ר בן אמיתי בהרצאתה התייחסה לכך שלגוף הגשמי יש ייצוג מנטאלי שאנחנו מתכתבות איתו. יש פער גדול בין הגוף הממשי לגוף המנטאלי. הגוף של מי שעברה פגיעה מינית נלקח מהרמה הפיזית והופך למרחב של תקשורת וביטוי אלימים, תחילה של הפוגע ולאחר מכן של הנפגעת. הנפגעת היא חפץ: יש כאן פלישה ושימוש בצורה מאוד אלימה.
בגילוי עריות הקשר יכול להיות מבלבל. גבולות הגוף כבר לא ברורים: מה שנחווה כחיצוני הפך פנימי הגוף הופך מנוכר ולא שייך לעצמי כמקודם.
הגוף קיים אבל התחושה היא שאני לא בתוכו. משתתפת במחקרה של ד"ר בן אמיתי תיארה זאת באופן מדויק ומצמרר: "נפגעת גילוי עריות היא הומלסית בגוף שלה".
בפגיעה של גילוי עריות הנחות יסוד בדבר היות העולם מקום עם הגיון סדר ומשמעות מופרות.
הטראומה המינית נחקקת בגוף, וממשיכה לדבר איתו ודרכו. כך למשל, ילדה שעברה פגיעה מינית ומצליחה לתפקד ולשרוד יכולה להגיע לגיל ההתבגרות ועם ההתפתחות המינית הדברים עלולים לצוף מחדש. כך גם אישה שגופה משתנה במהלך ההריון, או עם הטריגרים המרובים בלידה, עלולה ממש לחזור ולחיות מחדש את הפגיעה.
יש נשים שממשיכות לפגוע בעצמן ואף מתמכרות לתחושה הזו – הגוף כמו שק חבטות ממשיך להכאיב לעצמו. התמכרות למקום של הכאב עשויה להתרחש כדי להרגיש את ההיי של האנדרופינים, המופרשים בזמן כאב חזק. לפעמים זה מקל על מתח בלתי נסבל.
נשים בפוסט טראומה נמצאות בדריכות מתמדת. ד"ר בן אמיתי העלתה דוגמה של אישה שעל אף שחיה כבר לבדה שנים ישנה תמיד עם הפנים מול הדלת, כמו מתכוננת לרגע הזה שחוותה שוב ושוב, בו הדלת נפתחה באמצע הלילה וקרתה הפגיעה.
נשים שסבלו מפגיעה מינית בילדות סובלות יותר מהפרעות אכילה, סומטיזציה (פיברומיאלגיה, chronic fatigue syndrome), שימוש בסמים, קושי אל מול אינטימיות מינית, קושי בגיבוש ההעדפה המינית (העדפה לחיות עם אישה כי המקום הגברי הזכרי הפך להיות אברסיבי, פוגעני) ומהתנהגות מינית מסתכנת.
סיפור הפגיעה מגלה לעיתים קרובות בלבול, אי וודאות ואי עקביות. כל אלה יכולים לשקף את המבנה של החוויה הבסיסית של הנפגעת וגם את הניסיונות למצוא לו משמעות. אולם המרחב הציבורי מתקשה לשאת סיפור המכיל סתירות או שאינו מובן מעבר למבנה פשוט וברור, ולמעשה הנפגעת נאלצת לפשט את סיפורה. אם הסיפור לא תואם נורמות חברתיות מסוימות, נוטים להטיל ספק במהימנותו. אם כן, יש פער : קשה לספר את הסיפור באופן פוזיטיבי אובייקטיבי. סיפור הפגיעה הוא חוויה שכל פעם מקבלת דרך אחרת לתאר אותה.
יש לתת את הדעת כי מאוד קשה לספר את סיפור הפגיעה. נפגעות תקיפה מינית פעמים רבות מעדיפות לחיות או להציג נרטיב חסר, כדי לשמור על עצמן.
נקודה מאוד משמעותית שהועברה היא שטראומה רגשית היא לא רק חוויה פסיכולוגית. זהו גם מצב פיזיולוגי. ההיפוקמפוס במוח הוא האזור שאוצר את הזכרון שיש בו מידע. האמיגדלה אחראית על הזיכרונות הלא דקלרטיביים, החושיים, הגופיים. היא לא שוכחת. לא תמיד יש שם מילים, אבל הזיכרון הזה נוכח שם. הידע הזה נשלף, פעמים רבות ללא שליטה, בעקבות טריגרים שונים. זה יכול להישלף בקרבה לגוף גברי.
הגוף עלול לחוש תחושות של חרדה, כאב, הצפה, כל זאת ללא שליטה. יש דברים עצורים בנפש ולפעמים יחזרו והם לא דווקא מקומות רעים אלא מקומות שמסמנים לנו זהירות. ניתן לראות בזה מנגנון הישרדותי.
ד"ר גלית בן אמיתי, הדגישה שהגוף מאותת לנו כל הזמן מידע. השכל אמנם לא קולט עד הסוף את המידע הזה, אבל זהו ידע חשוב מאוד וחשוב להיות קשובים אליו, גם אם לא מבינים אותו עד הסוף, וגם אם התרבות הנוכחית נוטה לבטל את האינפורמציה הגופנית הזאת.
 
סיפורים אישיים של נפגעות תקיפה מינית
 
לאחר הרצאתה המרתקת של ד"ר בן אמיתי, עלו נשים נפגעות תקיפה מינית כדי לספר את סיפורן. הנשים האמיצות הללו מתנדבות בפורום קיימות, שהוקם במרכז הסיוע בירושלים, ומרצות בפני קהלים מקצועיים על חוויותיהן האישיות. הנשים הגיעו ממגזרים שונים, מערים שונות: נשואות, גרושות, אימהות ולא אימהות. חלקן הקריאו בקול רועד את סיפור הפגיעה שלהן, חלקן דיברו אותו. אני מתקשה לתאר את התחושות החזקות שחוויתי באותם רגעים: בעיקר הודיה על המקום שהן נמצאות בו היום בו הן מסוגלות להגיע ולתאר, לחשוף, לחנך, לרפא את עצמן וכמובן שגם חשתי במקביל המון עצב. 
הנשים סיפרו על הממשקים שלהן כנפגעות עם הלידות שלהן ועם הצוות הרפואי – גם כשהגיעו ללדת  וגם כאשר הגיעו לחדר מיון ולא ללידה.
אפשר היה להרגיש דרך סיפורי הנשים עד כמה הצוות הרפואי לא היה במודעות לסימפטומים הפוסט טראומטיים שהנשים האלה הגיעו איתם. כל זה התחבר לאחר מכן, כשד"ר אנה פדואה סיפרה בהרצאתה שאת כל הידע שרכשה בנושא מעולם לא למדה באופן פורמלי בהכשרתה כרופאה באוניברסיטה. מעבר לכך שלא למדה על כך באוניברסיטה, רופאים בישראל אף לא זוכים ללמוד מה שנקרא bedside manners , תחום המתייחס לאופן שבו רופאים מתייחסים לחולים. היה לי ממש עצוב לחשוב כי לכנס הזה הגיעו מיילדות בלבד, ושפעם נוספת הרופאים, ברובם גברים, שלעיתים מהווים טריגר מעצם היותם גברים בעלי סמכות, לא הגיעו. ויחד עם זאת, זה גם היה קריטי לחלוטין שמיילדות תשמענה את כל האינפורמציה הזו.
 
נקודת המבט של הצוות והשתקפות הפגיעה המינית בלידה

בהמשך עלתה ודיברה ימית דרור, מיילדת מבלינסון, שהוכשרה בקורס לטראומה מינית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. להרצאתה קראה בשם המצמרר "לו הייתי יודעת." היא סיפרה כי בכל יום מגיעות כ 150 יולדות למיון בבלינסון ועל פי הסטטיסטיקה של אחת משלוש, כחמישים מהן עברו תקיפה מינית. ימית תיארה מחקר מגרמניה, שאת ממצאיו היא רואה לפחות פעם פעמיים בשבוע כמיילדת בבלינסון. במחקר נמצאו רמות חרדה גבוהות אצל נשים שעברו פגיעה מינית בזמן  בדיקות וגינליות, מצבי חשיפה ומול מטפלים ממין זכר. כמו כן נמצא כי יולדות שעברו פגיעה מינית תפסו את הלידה כארוכה יותר פי 3 מנשים ללא רקע של טראומה מינית.
מבחינת הלידות, נשים עם רקע של פגיעה מינית יולדות פי 2 יותר לידות מוקדמות ופי 2 יותר לידות מכשירניות. 42 אחוז דיווחו על זיכרונות מהטראומה המינית בזמן הלידה, ועוד 10 אחוזים דיווחו על זיכרונות שהוצפו בזמן הלידה לראשונה מאז הילדות.
באופן כללי, נמצא כי נשים עם טראומה מינית תופסות את חווית הלידה כשלילית יותר.
בהמשך ההרצאה נדונו סימנים מעוררי חשד שהיולדת עברה פגיעה מינית ביניהם: דיכאון וחרדה ותחושות כעס, בעיות גניקולוגיות, כאבי אגן, דלקות בנרתיק, היענות נמוכה לבדיקות פאפ.
התנהגויות מחשידות נוספות הן התנגדות לבדיקות וגינליות, תופעת vasovagal וקושי לשכב בתנוחת בדיקה.
בתהליך הלידה ניתן לצפות לשלב שני מוארך, קושי בלחיצות, תגובות קיצוניות לכאב (הלידה כמובן היא תהליך מוקצן בפני עצמו ומדובר על תגובות קיצוניות יותר מהרגיל), היסטריה ודיסוציאציה.
ימית הבהירה כי פעמים רבות קל לצוות לפספס את התנהגויות הקיצון הצפויות, , מאחר והלידה נתפסת ככואבת ומזמנת התנהגויות קיצון גם כך.
כמו כן, הועלו סגנונות לידה שונים של השורדות שסוכמו ממחקר על חוויות של שורדות:

• הנלחמת בלידה – זו שנלחמת בתהליך הלידה עצמו ולעיתים גם בצוות. בדרך כלל הלידות בסגנון הזה תהיינה ארוכות יותר, יהיו יותר לידות מכשירניות ויותר ניתוחים קיסריים.
• כניעה – צורך לרצות.
• דיסוציאציה – ניתוק מהמתרחש.

המלצות המחקר הן:
(1) לעזור ליולדת להישאר ממוקדת בלידה – זה עשוי להפחית את אירועי השחזור של הטראומה.
(2) להנחות את היולדת במהלך הצירים, תוך כדי שימוש בקול המטפל, לדמיון מודרך בקשר לגופה ולתינוקה
(3) לפרש ליולדת תחושות גוף.
(4) לבצע כמה שפחות בדיקות וגינליות ולעשות הכנה מקדימה לפני הבדיקות עצמן.
(5) לקבל רשות למגע.
(6) לערב את היולדת בניהול המידע ובקבלת החלטות.
(7) לשמור על פרטיות ככל האפשר.
ימית הבהירה כי במקביל, הלידה גם עשויה להיות אירוע החלמה והעצמה. עם תמיכה מתאימה והתנהגויות הולמות, ללידה יש פוטנציאל גדול להפוך אירוע החלמה והעצמה עם תחושת הישגיות ליולדת, תחושת מיניות חיובית, תחשה חיובית כלפי גופה וחיבור לרגשות של יצירה ומסוגלות.
אם כן, הצוות המטפל בחדר לידה יכול להפוך למקדם שינוי חיובי.

דרכי טיפול של הצוות הרפואי בנפגעות תקיפה מינית
 
לאחר הרצאתה המרתקת של ימית דרור, עלתה ד"ר אנה פדואה – אחראית תחום רצפת אגן ואורוגניקולוגיה בביה"ח אסף הרופא. ד"ר פדואה שיתפה שהתנדבה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית לפני הפיכתה לרופאה.
היא התחילה את הרצאתה בכך שהשיח על הנושא של פגיעה מינית ברפואה הוא חדש: רק בתחילת שנות התשעים תבעו את המושג complex ptsd.
ד"ר פדואה סיכמה מחקר של פסיכולוגיות משנות התשעים, שבדק מה גורם לחוויית לידה טובה. הממצאים שדווחו היו: היכולת של היולדת לשמור על שליטה; תיאום ציפיות נכון; שמירה על כבוד עצמי והתחושה של להיות שותפה פעילה.
ההשלכות המתועדות במחקר של פגיעה מינית הן חוסר אונים, אובדן שליטה, חרדה, דימוי עצמי נמוך וחוסר יכולת לסמוך.
פעמים רבות יש התעוררות פוסט טראומטית בעקבות ההריון.
ד"ר פדואה דיברה על החשיבות של הצוות הרפואי:

1. עליו לאתר נשים לא בטוחות.
2. לזהות התנהגות פוסט טראומטית בנשים שלא חושפות את ההיסטוריה שלהן.
3. להגיב תגובות הולמות ולתמוך בנשים שחושפות היסטוריה של פגיעה מינית.

 
בתקופת ההריון עולים פעמים רבות זיכרונות מודחקים של הנפגעות. דיסוציאציה היא מנגנון שנמצא בשימוש של 57 אחוזים מהקורבנות. יולדות מתקשות לסמוך על אדם בעל סמכות, שמייצג פעמים רבות באופן לא מודע את האדם הפוגע. החוויה של המפגש אם כן עשויה להיחוות כסוג של שחזור של המפגש עם הפוגע.
 
פעמים רבות לנשים נפגעות תקיפה מינית יש צורך להיות בשליטה מאוד גדולה, אבל אין את הכלים לעבד את האינפורמציה בצורה הולמת וזה מכניס עוד יותר לסטרס. לעיתים התגובה היא הפוכה ורצון לסגת (למשל, הימנעות ממעקבים רפואיים).
 
ד"ר פדואה התייחסה להתנהגות שמאפיינות נפגעות תקיפה מינית בהקשר של הריון ולידה:

1. בחדר ההמתנה – לעיתים הקושי בהמתנה יכול לנבוע מרקע פוסט טראומטי.
2. לקיחת אמנזה רפואית – עלולה להתפרש כחקירה פולשנית.
3. דפוסי חשיפת מידע – עשויים להיות רגשיים וסותרים או ארוכים ומפורטים מדי
4. תוכן היסטוריה רפואית –

• פניות חוזרות למיון
• תסמיני כאב כרוניים
• ניתוחים שחוזרים על עצמם עם ממצאים שליליים
• תלונות שחוזרות על עצמן במערכת האורוגניטאלית (אשר מרכזת הרבה מהסבל של הזיכרון הלא דקלרטיבי)
• בדיקה גופנית – קושי בהורדת הבגדים, קושי לעבור בדיקה של אזורי גוף שלא מוגנים על ידי עצמות כמו בטן ואזורים שלא רואים אותם כמו אברי המין והגב.
• ​נקודות טריגר כואבות כביטוי לזיכרון סומאטי (למשל שרירי רצפת האגן). רגישות תגובתית לכיווץ כרוני בלתי תקין. בבדיקה האגנית – רמה גבוהה של מבוכה, פגיעות וחרדה.

 
בבדיקות דם:

1. מחטים עלולות להתפרש כפלישה לגוף וכגורמות כאב
2. שתיית הנוזל המתוק והסמיך של בדיקת הסכרת – נשים פוסט טראומטיות מתקשות לעבור את זה בגלל תחושת הבחילה.
3. נוזל סמיך על הבטן – של האולטרה סאונד עלול להיות טריגרי.
4. מדידות לחץ דם – עלולות להיות מאוד לא נוחות.

 
ד"ר פדואה מציינת כי הדרך לעשות את הדברים נכון יותר היא לרדת מהקלישאה ש"העיקר זה אמא בריאה ותינוק בריא", כי יש דברים חשובים נוספים. (וכאן מתחשק לי לעצור הכל ורק למחוא כפיים על האמרה האמיצה של הרופאה המיוחדת הזו).
הכלים בהם יכול להשתמש הצוות הרפואי:

1. עבודה שיוויונית - המטרה היא לאפשר לשורדת רמה גבוהה יותר של שיוויון מול הצוות הרפואי (להגדיל את הידע ואת היכולות שלה להתנהג באופן אוטונומי). ד"ר פדואה מציעה לשנות את המילה "התערבויות" ל"אינטרקציות" (ההחלטות נעשות במשותף, זה לא סוג של הנחיה או פקודה). השורדת מקבלת יכולת להשפיע על תוכנית הטיפול וגם על התהליך של איך הדברים נעשים.
2. חקר משמעות - קישור בין דברים שהאישה סבלה מהן כל החיים לבין אירוע הפגיעה.
3. יצירת מסגרות וגבולות ברורים - צריך לשקול לשבור את הכללים הברורים של פרוטוקול הלידה ולאפשר לעשות את הדברים קצת אחרת. השורדות יודעות להגיד מה עוזר להן, מה אפשר לעשות כדי שהחוויה תהיה קלה יותר.

הצעות פרקטיות עבור הצוות:

1. תמיד להציג את עצמך
2. לשמור על קשר עין
3. חובה לשאול כל אישה אם היא עברה פגיעה מינית
4. התגובה לחשיפה מצד הצוות: עליך להישאר רגועה, לא שיפוטית ואמפתית
5. צריך לבדוק איך הפגיעה משפיעה על האישה
6. איך היא מתמודדת עם בדיקות פנימיות, בדיקות דם

 
בלקיחת ההיסטוריה הרפואית, יש להקשיב למילים שהאישה אומרת. חשוב מאוד לא להשתמש במילים אחרות שהיא לא השתמשה בהן (כלומר לשמור על רגישות גבוהה מאוד).  
יש לבקש מהאישה רשות לגבי תיעוד. יש להימנע מטון של אינטימיות שקרית.
 
בבדיקה הגופנית:

• אם קיים קושי, אפשר לדחות לפגישה הבאה.
• רצוי שתהיה מטפלת אישה.
• חשוב שבבדיקה תהיה תאורה טובה.
• יש לבקש רשות מהאישה לפני שנכנסים לחדר.
• לבקש רשות בבדיקה עצמה ולפניה.
• לאפשר לאישה להתכונן לבדיקה ולהתאושש אחריה.
• המבט הממוקד על איבר המין עלול להיות מאוד טריגרי.
• לבדוק מה יכול לעזור לאישה: אולי ללוות את יד הבודקת לאיבר המין שלה. נשים רבות יכולות בעצמן להכניס את המתמר הוגינאלי אך מישהו אחר לא יצליח.

 
דרך הלידה:
רופאים רבים סבורים שניתוח קיסרי הוא הפתרון, אך לא לוקחים בחשבון שבניתוח עצמו עלולים לצוץ טריגרים רבים.

• יש לברר איזה פחדים / טריגרים יש ליולדת, ולהבין שהשורדת היא הרופאה הכי טובה של עצמה והיא תדע לעזור לנו לעזור לה הכי נכון.
• אם יש דמות טיפולית משמעותית , כדאי להיעזר בה.
• יש לאפשר ליולדת לבחור את תנוחת הלידה.
• כדאי להגיע עם מכתב מלווה המסביר את המצב לצוות. ד"ר פדואה סיפרה שהמכתב צץ ביוזמות עצמאיות אך אין כרגע פתרון ממסדי לעניין הזה, והלוואי והיה.  
• חשוב לתאר את ההתקדמות בצורה חיובית ולהזכיר שהגוף עובד בשביל דבר טוב. התחושות הן נורמליות גם של הכאב.
• התגובות הדיסוציאטיביות של האישה הן לפעמים רצויות או טובות.
•  לעיתים נראה פלאשבק  - התקף פניקה. יש להזכיר לאישה איפה היא נמצאת ולקרקע אותה.

 
יש שיעור גבוה יותר של ניתוחים של נשים עם פגיעה מינית. הנתון הזה מובהק יותר לגבי הניתוחים הקיסריים האלקטיביים.
 
לסיכום, כולי הודיה על הכנס החשוב מעין כמוהו הזה, שהרים מרכז הסיוע בשיתוף עם בית חולים בלינסון. הידע הזה, כאשר הוא מיושם באופן מיטבי על ידי אנשים המלווים את היולדת לאורך ההריון והלידה: דולות, מיילדות, ורופאים, עשוי להשפיע באופן מכריע על חווית הלידה של האישה, על האופן שבו היא נכנסת לאימהות.
חשתי צורך עז לסכמו עבור אלה שלא נכחו, ומתעניינים וצמאים לידע וכלים פרקטיים של ליווי וטיפול.
אני סבורה שגם נפגעות שקוראות את הכתוב יכולות לקבל רעיונות של תמיכה ושל דברים שיכולים לסייע ולעזור להן בהתמודדות בלידה עצמה ומול הצוות הרפואי. 

** השיר בתחילת המאמר לקוח מהאתר http://hellopoetry.com/words/669874/sexual-abuse/poems/​