חוזרת ממפגש עם נשים אריתראיות בו התנדבתי להרצות בפניהן על התקופה שלאחר הלידה (פרויקט של אמנסטי אינטרנשיונל).
בעודי עולה על אוטובוס באזור התחנה המרכזית, תוך 5 דקות אנחנו מוצאים את עצמנו בעולם אחר לחלוטין, שדרות רוטשילד המפונפנות.
הזיה.
באוטובוס אני שמה לב לתחושות הגוף, זה מרגיש נורא כואב בתוך הגרון, מעין מחנק כזה, העיניים מתחילות לנצוץ, רוצות לפרוץ בבכי חזק. לפרוק.
אתחיל מהתחלה.
לפני יומיים קיבלתי שיחת טלפון מאמא מהגן של אורי, ביתי הגדולה. איננו מכירות היטב, אבל היא יודעת שאני דולה. חברה שלה קשורה לריכוז הפרוייקט הזה ונתקעה עם הברזה של מרצה. היא שאלה אותי אם יש לי מושג מי יכולה לעזור בהרצאה באנגלית עם תרגום לטיגרינית, ושמחתי מאוד להתנדב.
נזכרתי ששמונה שנים לפני כן, הנחיתי סמינר זכויות אדם לבני נוער יהודים ופלסטינים מישראל, גרמנים ובלגיים של אמנסטי אינטרנשיונל, ובכלל נזכרתי בימי הקצת יותר אקטיביסטים לפני ככה וככה שנים.
התחלתי ממש להתרגש לקראת המפגש, ובו זמנית עלו חששות של להיות הסמכות הלבנה בחדר, בעלת הידע הפורמאלי – למרות שיש בי חלק שרק רוצה להקשיב להן, ללמוד מהן, כמעט כולן כבר אמהות לפחות לילד אחד.
שמתי לב עד כמה אני מתבאסת להיות בתפקיד הזה – של הלבנה שבאה ללמד את השחורות – ועד כמה מצד שני, זה חשוב, זה קריטי, ומעטים מאוד טורחים לעשות זאת.
אני נכנסת לחדר. מקבלת את פני, אישה יפה, מטפחת לראשה, שרשרת עם צלב על צווארה, ותינוק אחד מהמם מעורסל על גבה בחתיכת בד פשוטה וקשורה. זביב היא המתרגמת ואני משערת שהיא גם האישה המשכילה היחידה בחדר, מלבדי ומלבד המתנדבת האירופאית של אמנסטי אינטרנשיונל.
המקום שבו אנו יושבות הוא מקלט שמשמש בבוקר כתינוקייה ל -18 תינוקות ובשעות אחה"צ והערב כמרכז קהילתי של הנשים שהן מגיעות אליו עם הילדים.
בתוך החדר כבר יושבות כשלוש נשים עם פעוטות, אחת מהן בהריון. הן מדברות בשפתן זו עם זו. צחקוקים ומבטים נבוכים מדי פעם. אט אט נכנסות עוד ועוד נשים בשנות העשרים לחייהן, ובסופו של דבר ישנן כעשר נשים, כמעט כולן מגיעות עם הילדים (מגיל כמה חודשים ועד גיל 5). אנחנו יושבות סביב שולחן פלסטיק עגול. זביב מוציאה כיבוד של בייגלה ומים, ויאללה לעבודה.
המפגש שאני מעבירה דומה מאוד בתכנים, עם שינויים כאלה ואחרים, למפגש האחרון של קורס ההכנה ללידה שלי, אשר עוסק בתקופת הפוסט פארטום, התקופה שלאחר הלידה. הרעיון כפי שהבנתי מהמארגנים של הפרוייקט הוא לנסות להעביר את התכנים לנשים היחסית חזקות בקהילה כדי שיעבירו את התכנים הלאה לנשים נוספות בקהילה, שיתפקדו כסוכנות שינוי.
אני מתחילה: אנחנו מדברות על השינויים הפיזיולוגיים והרגשיים הצפויים לאחר הלידה, על מה זה בייבי בלוז, ועל דיכאון לאחר לידה ועל הוראות מאוד בסיסיות שיש לקיים לאחר לידה, למשל לנטול תכשירי ברזל חודשיים לאחר לידה, לגשת לגניקולוג 6 שבועות לאחר לידה, וכדומה.
כשאני מדברת על דיכאון לאחר לידה, הן מספרות על אימא, חברה מהקהילה, שהייתה חודשיים לאחר לידה שנייה והתאבדה השבוע. כמה עצוב.
כאשר אני מנסה לפרוט את הדברים הפשוטים ביותר שנאמרים בכל קורס הכנה ללידה כאן, לעיתים בבית החולים ובטיפת חלב, ישנה הפתעה גמורה. למשל, הנושא של לבקר 6 שבועות לאחר לידה אצל הגניקולוג הוא משהו שהן לא ידעו עליו. למשל, להמשיך לקחת תכשירי ברזל לאחר הלידה זה דבר שאף אחד לא סיפר. למשל, לא לקיים יחסי מין במהלך התקופה הזו וכן הלאה וכן הלאה.
אני מדברת איתן על משכב לידה, מנסה לדובב אותן לספר על אריתראה. הן מספרות לי שב 12 הימים הראשונים באריתראה, אסור לאישה לקום מהמיטה בכלל. כולם מטפלים בה. רק לאחר 12 ימים, היא מתחילה להסתובב בחדר.
כשאנחנו מדברות על מקורות תמיכה ועזרה בתקופה שלאחר הלידה, הן מגחכות וכל הזמן אומרות שהבעלים שלהם צריכים להיות כאן ולשמוע את הקורס הזה ושאני צריכה להעביר אותו לבעלים.
אני מנסה לשאול אם הן נתמכות זו בזו כשהן יולדות. מישהי יכולה לבשל סיר, מישהי יכולה לבוא לקפל בגדים... הן מסבירות לי, בעלת הפריבילגיה, שכולן עובדות, שהן לא יכולות. שהן גרות רחוק זו מזו הרבה פעמים (למשל, שכונת התקווה, שפירא, תחנה מרכזית), שקשה להן. שהחיים שלהן קשים.
מאחר וברור לי שעם הגברים, הניסיון לשנות הוא מאוד קשה, אני מנסה לאתגר אותן להעצים את הכוח הנשי הקיים שם במעגל לידי עזרה הדדית לאחר הלידה.
גם אם זה לא כמו באריתראה, לקפוץ עם סיר, לעזור עם הילדים, לעשות תורנויות, זה בכל זאת נראה לי משהו אפשרי. ואולי אני מתבדה ולגמרי אין לי מושג מהחיים שלי מה זה להיות אישה אריתראית בישראל, שלא מקבלת מעמד של פליטות, ולכן לא יכולה לצאת מכאן, שככל הנראה עובדת בניקיון, וסובלת מגזענות קשה ולפעמים מאלימות במשפחה.
דיברנו על טיפת חלב. שמחתי לשמוע שרובן הולכות למעקב טיפת חלב.
דיברנו על הנקה, הנשים נזכרו בכל מיני סיטואציות ושיתפו. היו המון רגעים בהרצאה שהרגשתי פשוט במעגל אמהות, שבו אני לא מבינה את השפה, אבל יכולה להרגיש לחלוטין את האנרגיה של הדברים. ולרגעים, לגמרי היינו כולנו אימהות, שרוצות לשתף, לספר, לחלוק ולעבד חווית של אימהות.
התדהמה הגדולה ביותר שלהן בנושא ההנקה היתה שיש כזה דבר משאבת חלב. הן מעולם לא השתמשו באחת כזו. כאשר הן חוזרות לעבוד, בדרך כלל חודשיים שלושה לאחר הלידה, הן מתחילות לשלב תמ"ל ואט אט התינוקות מפסיקים לינוק.
הן לא ידעו על האופציה של להקפיא חלב אם ולהפשיר למשל.
הן מאוד מתעניינות. אני מרגישה שהנושא חי בתוכן ומעניין ממש.
כשאני מספרת על היום השלישי לאחר הלידה שבו החלב מתחלף וישנן נשים אשר חוות גודש, אני מדברת על טכניקות להקל על הגודש. ובעוד אצלנו הרבה פעמים משתמשים בשקיות סנפרוסט, טיטול קפוא ואמצעים קרים שמקלים על השד, הן מחכימות אותי ומספרות שהאימהות שלהן היו משתמשות בחתיכת בד שהיו מחממים יחד עם שמן מיוחד. בבד הזה עטפו את השד הכאוב.
משהו מצחיק אותן בסיפור הזה. אולי שאנחנו מטפלים באותה תופעה בצורות כל כך הפוכות.
ישנם כשמונה תינוקות ופעוטות בחדר, הם בקושי מורגשים. ישנים במנשא על הגב של האמהות. רבים מהם ערים, משחקים, מאוד רגועים. מדי פעם יש צעקה או בכי של עייפות.
מרגיש שהן לא מתרגשות. אפשר להתנהל בחיים יחד עם תינוקות ופעוטות. וגם אין ברירה.
אנחנו מסיימות. הייתי רוצה לראיין כל אחת מהן, לשמוע את סיפור הלידה שלה, לשמוע את החווית שלה בארץ. אבל אני מבינה שהייתי שם בתפקיד. הן רצו לשמוע אותי ואת הידע שהיה לי.
אני תוהה מה הן עומדות לקחת איתן לדרך.
אני מרגישה שזה היה משמעותי, ויחד עם זאת זו גם הייתה טיפה בים.
אני חוזרת לבועה התל אביבית שלי, צופה באנשים שיושבים בבר מתחת לבית שלי.
ורק מתחשק לי לחבק את הבנות שלי חזק חזק חזק.
בעודי עולה על אוטובוס באזור התחנה המרכזית, תוך 5 דקות אנחנו מוצאים את עצמנו בעולם אחר לחלוטין, שדרות רוטשילד המפונפנות.
הזיה.
באוטובוס אני שמה לב לתחושות הגוף, זה מרגיש נורא כואב בתוך הגרון, מעין מחנק כזה, העיניים מתחילות לנצוץ, רוצות לפרוץ בבכי חזק. לפרוק.
אתחיל מהתחלה.
לפני יומיים קיבלתי שיחת טלפון מאמא מהגן של אורי, ביתי הגדולה. איננו מכירות היטב, אבל היא יודעת שאני דולה. חברה שלה קשורה לריכוז הפרוייקט הזה ונתקעה עם הברזה של מרצה. היא שאלה אותי אם יש לי מושג מי יכולה לעזור בהרצאה באנגלית עם תרגום לטיגרינית, ושמחתי מאוד להתנדב.
נזכרתי ששמונה שנים לפני כן, הנחיתי סמינר זכויות אדם לבני נוער יהודים ופלסטינים מישראל, גרמנים ובלגיים של אמנסטי אינטרנשיונל, ובכלל נזכרתי בימי הקצת יותר אקטיביסטים לפני ככה וככה שנים.
התחלתי ממש להתרגש לקראת המפגש, ובו זמנית עלו חששות של להיות הסמכות הלבנה בחדר, בעלת הידע הפורמאלי – למרות שיש בי חלק שרק רוצה להקשיב להן, ללמוד מהן, כמעט כולן כבר אמהות לפחות לילד אחד.
שמתי לב עד כמה אני מתבאסת להיות בתפקיד הזה – של הלבנה שבאה ללמד את השחורות – ועד כמה מצד שני, זה חשוב, זה קריטי, ומעטים מאוד טורחים לעשות זאת.
אני נכנסת לחדר. מקבלת את פני, אישה יפה, מטפחת לראשה, שרשרת עם צלב על צווארה, ותינוק אחד מהמם מעורסל על גבה בחתיכת בד פשוטה וקשורה. זביב היא המתרגמת ואני משערת שהיא גם האישה המשכילה היחידה בחדר, מלבדי ומלבד המתנדבת האירופאית של אמנסטי אינטרנשיונל.
המקום שבו אנו יושבות הוא מקלט שמשמש בבוקר כתינוקייה ל -18 תינוקות ובשעות אחה"צ והערב כמרכז קהילתי של הנשים שהן מגיעות אליו עם הילדים.
בתוך החדר כבר יושבות כשלוש נשים עם פעוטות, אחת מהן בהריון. הן מדברות בשפתן זו עם זו. צחקוקים ומבטים נבוכים מדי פעם. אט אט נכנסות עוד ועוד נשים בשנות העשרים לחייהן, ובסופו של דבר ישנן כעשר נשים, כמעט כולן מגיעות עם הילדים (מגיל כמה חודשים ועד גיל 5). אנחנו יושבות סביב שולחן פלסטיק עגול. זביב מוציאה כיבוד של בייגלה ומים, ויאללה לעבודה.
המפגש שאני מעבירה דומה מאוד בתכנים, עם שינויים כאלה ואחרים, למפגש האחרון של קורס ההכנה ללידה שלי, אשר עוסק בתקופת הפוסט פארטום, התקופה שלאחר הלידה. הרעיון כפי שהבנתי מהמארגנים של הפרוייקט הוא לנסות להעביר את התכנים לנשים היחסית חזקות בקהילה כדי שיעבירו את התכנים הלאה לנשים נוספות בקהילה, שיתפקדו כסוכנות שינוי.
אני מתחילה: אנחנו מדברות על השינויים הפיזיולוגיים והרגשיים הצפויים לאחר הלידה, על מה זה בייבי בלוז, ועל דיכאון לאחר לידה ועל הוראות מאוד בסיסיות שיש לקיים לאחר לידה, למשל לנטול תכשירי ברזל חודשיים לאחר לידה, לגשת לגניקולוג 6 שבועות לאחר לידה, וכדומה.
כשאני מדברת על דיכאון לאחר לידה, הן מספרות על אימא, חברה מהקהילה, שהייתה חודשיים לאחר לידה שנייה והתאבדה השבוע. כמה עצוב.
כאשר אני מנסה לפרוט את הדברים הפשוטים ביותר שנאמרים בכל קורס הכנה ללידה כאן, לעיתים בבית החולים ובטיפת חלב, ישנה הפתעה גמורה. למשל, הנושא של לבקר 6 שבועות לאחר לידה אצל הגניקולוג הוא משהו שהן לא ידעו עליו. למשל, להמשיך לקחת תכשירי ברזל לאחר הלידה זה דבר שאף אחד לא סיפר. למשל, לא לקיים יחסי מין במהלך התקופה הזו וכן הלאה וכן הלאה.
אני מדברת איתן על משכב לידה, מנסה לדובב אותן לספר על אריתראה. הן מספרות לי שב 12 הימים הראשונים באריתראה, אסור לאישה לקום מהמיטה בכלל. כולם מטפלים בה. רק לאחר 12 ימים, היא מתחילה להסתובב בחדר.
כשאנחנו מדברות על מקורות תמיכה ועזרה בתקופה שלאחר הלידה, הן מגחכות וכל הזמן אומרות שהבעלים שלהם צריכים להיות כאן ולשמוע את הקורס הזה ושאני צריכה להעביר אותו לבעלים.
אני מנסה לשאול אם הן נתמכות זו בזו כשהן יולדות. מישהי יכולה לבשל סיר, מישהי יכולה לבוא לקפל בגדים... הן מסבירות לי, בעלת הפריבילגיה, שכולן עובדות, שהן לא יכולות. שהן גרות רחוק זו מזו הרבה פעמים (למשל, שכונת התקווה, שפירא, תחנה מרכזית), שקשה להן. שהחיים שלהן קשים.
מאחר וברור לי שעם הגברים, הניסיון לשנות הוא מאוד קשה, אני מנסה לאתגר אותן להעצים את הכוח הנשי הקיים שם במעגל לידי עזרה הדדית לאחר הלידה.
גם אם זה לא כמו באריתראה, לקפוץ עם סיר, לעזור עם הילדים, לעשות תורנויות, זה בכל זאת נראה לי משהו אפשרי. ואולי אני מתבדה ולגמרי אין לי מושג מהחיים שלי מה זה להיות אישה אריתראית בישראל, שלא מקבלת מעמד של פליטות, ולכן לא יכולה לצאת מכאן, שככל הנראה עובדת בניקיון, וסובלת מגזענות קשה ולפעמים מאלימות במשפחה.
דיברנו על טיפת חלב. שמחתי לשמוע שרובן הולכות למעקב טיפת חלב.
דיברנו על הנקה, הנשים נזכרו בכל מיני סיטואציות ושיתפו. היו המון רגעים בהרצאה שהרגשתי פשוט במעגל אמהות, שבו אני לא מבינה את השפה, אבל יכולה להרגיש לחלוטין את האנרגיה של הדברים. ולרגעים, לגמרי היינו כולנו אימהות, שרוצות לשתף, לספר, לחלוק ולעבד חווית של אימהות.
התדהמה הגדולה ביותר שלהן בנושא ההנקה היתה שיש כזה דבר משאבת חלב. הן מעולם לא השתמשו באחת כזו. כאשר הן חוזרות לעבוד, בדרך כלל חודשיים שלושה לאחר הלידה, הן מתחילות לשלב תמ"ל ואט אט התינוקות מפסיקים לינוק.
הן לא ידעו על האופציה של להקפיא חלב אם ולהפשיר למשל.
הן מאוד מתעניינות. אני מרגישה שהנושא חי בתוכן ומעניין ממש.
כשאני מספרת על היום השלישי לאחר הלידה שבו החלב מתחלף וישנן נשים אשר חוות גודש, אני מדברת על טכניקות להקל על הגודש. ובעוד אצלנו הרבה פעמים משתמשים בשקיות סנפרוסט, טיטול קפוא ואמצעים קרים שמקלים על השד, הן מחכימות אותי ומספרות שהאימהות שלהן היו משתמשות בחתיכת בד שהיו מחממים יחד עם שמן מיוחד. בבד הזה עטפו את השד הכאוב.
משהו מצחיק אותן בסיפור הזה. אולי שאנחנו מטפלים באותה תופעה בצורות כל כך הפוכות.
ישנם כשמונה תינוקות ופעוטות בחדר, הם בקושי מורגשים. ישנים במנשא על הגב של האמהות. רבים מהם ערים, משחקים, מאוד רגועים. מדי פעם יש צעקה או בכי של עייפות.
מרגיש שהן לא מתרגשות. אפשר להתנהל בחיים יחד עם תינוקות ופעוטות. וגם אין ברירה.
אנחנו מסיימות. הייתי רוצה לראיין כל אחת מהן, לשמוע את סיפור הלידה שלה, לשמוע את החווית שלה בארץ. אבל אני מבינה שהייתי שם בתפקיד. הן רצו לשמוע אותי ואת הידע שהיה לי.
אני תוהה מה הן עומדות לקחת איתן לדרך.
אני מרגישה שזה היה משמעותי, ויחד עם זאת זו גם הייתה טיפה בים.
אני חוזרת לבועה התל אביבית שלי, צופה באנשים שיושבים בבר מתחת לבית שלי.
ורק מתחשק לי לחבק את הבנות שלי חזק חזק חזק.
RSS Feed