סיפור הלידה של עופרי ודני*
ההריון וההכנה ללידה
נפגשנו לראשונה לפני חודשיים.
מהרגע שנכנסתי להריון היה לי ברור שארצה מישהו חיצוני שילווה את הלידה.
לא ידעתי יותר מידי מה המשמעות של תומכת לידה ומה בדיוק במעמד הלידה כ״כ מלחיץ אותי
אבל משהו פנימי ידע והצהיר שמישהו חיצוני צריך ללוות אותנו בכדי שאוכל להרשות לעצמי (כקונטרול פריק) לשחרר ולהוריד את המסכות.
ההיריון הזה תפס אותי לא מוכנה.
כמי שרגילה להכיר את כל הפרטים מראש, לשנן את התסריטים והאופציות מצאתי את עצמי, יום שישי אחד (השלישי ברציפות) מרוחה מעייפות על הספה ומבינה שכנראה זה זה...
כמה שבועות בודדים עברו וכבר שחיתי בחומר.
ידעתי לדקלם מה המשמעות של כל הבדיקות, מה עושים אצל מי ומתי, מה מותר מה אסור, מה מומלץ ומה אומרות הסטטיסטיקות...
פרק אחד, משמעותי, בספר לא הייתי מסוגלת לקרוא - הלידה.
אובחנתי כסובלת מוסטיבוליטיס לפני כעשור אבל לא רק הכאב הפיזי הצפוי בלידה שיתק אותי,
כל העניין הנפשי סביב הלידה ומה יהיה אחריה.
בהגיע שבוע 34 הבנתי שאין יותר זמן למשחקים ושאם אני רוצה לעבור את הלידה כמו שרציתי, ולהישאר עם זיכרון של חוויה חיובית ועוצמתית, אני צריכה להתחיל להיערך לכך.
קיבלתי המלצה לשתי דולות, את הראשונה ששוחחנו איתה.
אני זוכרת את השיחה על הספיקר של הנייד כדי שדני (שם בדוי) יהיה שותף...
חשתי מבוכה על כך שבעצם אני לא יודעת מה לשאול, לא ממש סגורה מה אני רוצה, דמעות בגרון עלו כבר באותה השיחה.
מהצד השני נשמע שחייכת וענית בסבלנות על שאלותיי, תרמת פרטים מעצמך והצעת שניפגש. קבענו למחרת אצלך.
זו היתה פגישה מאוד רגשית בה פרסתי בפניך באופן מאוד טכני את העבר הרפואי שלי ועוד פרטים אישיים מעברי אבל התחלתי לבכות דווקא נוכח שאלות מאוד פשוטות ששאלת.
כשיצאנו מהפגישה דני הציע שאבטל את הפגישה עם הדולה השנייה, "זה מיותר", הוא אמר, "כשזה זה יודעים".
עוד שבוע ועוד שבוע, ואני בכלל הייתי משוכנעת כל ההיריון שאלד בשבוע 38.
התאריך המשוער חולף ואלכס החמוד שלנו (שם במה העוברי של הקטנטן) לא עושה סימני תזוזה, נעים ונוח לו שם בפנים.
שלושתנו מפתחים הומור פנימי ומתחילים הימורים על התאריך...
שבוע 40 לקראת סיום, הרופאת נשים מודיעה לי שחסל משחקים ומפנה אותי להגיע בראשון לבי״ח לזירוז.
אני יוצאת עם דמעות בגרון, מתקשרת אליך והכל יוצא, לא מסוגלת לדבר.
את מנסה להרגיע ומציעה שאחשוב האם אני מעוניינת לנסות זירוז טבעי...
יום ראשון הגיע ואני אחרי שלושה טיפולי דיקור (אני, שבכלל מפחדת ממחטים), אנחנו נפגשים בבית קפה לבוקר של כיף וכדי שתתני לי תרופה הומיאופטית, עוד ניסיון לזרוז טבעי.
בצהריים אנחנו מגיעים למאיר, עושים מוניטור וממתינים 4 שעות לרופא...
מציעים לנו זירוז ושואלים לדעתנו, אנחנו מסרבים והולכים הביתה.
יום שלישי ביקורת נוספת, כלום לא השתנה...
השבוע הזה מורט עצבים, כל הזמן בציפייה דרוכה שמשהו יתפתח באופן טבעי, כל ערב אני מרגישה צירונים, אני שולחת לך סמס בחצי צחוק שתכיני בייביסיטר בכוננות.
הלידה
יום חמישי מגיע, החלטנו שהפעם נשאר להתאשפז כי זה כבר לא צחוק.
18:00 אני מקבלת סוף סוף את הפרופס, אני משכנעת את דני לנסוע הביתה להתקלח, לנוח קצת, 23:00 מתחילים צירים, מבקשת מוניטור, הצירים נראים חזקים ותכופים.
קטן עליי, אני עומדת בכאב הזה, ביני לבין עצמי צוחקת שבסוף אעשה את זה בלי אפידורל.
הצירים מתגברים, הם מגיעים ברצף, האחות לא מצליחה לנטר אותם, היא נלחצת, קוראת לרופא, אני נלחצת, דני מגיע בטיסה לבי״ח.
ב1:00 אני נשברת, לא יכולה להיות גיבורה יותר ואומרת לו שיקפיץ אותך, תוך 40 דק' הגעת מת״א.
כשהגעת אני בדיוק יצאתי מהמקלחת, הצירים נחלשו, את מרגיעה אותי, מנחה אותי לבצע נשימות ומתחננת שדני ילך הביתה לישון ושאני אשכב לפחות לנוח.
את מנסה לישון לידי על הכיסא, השכנה שלי מתפתלת מכאבים ואין סיכוי שאצליח לישון.
השעה 5 בבוקר של יום שישי, אנחנו יוצאות לסיבוב בגינה למטה... טיפוסים צבעוניים פוגשים בשעות הללו אנחנו צוחקות בנינו.
כל הזמן את מחזקת אותי, אומרת לי כמה שאני גיבורה, מעסה לי את הגב, מציעה שאוציא קולות נמוכים ואני פולנייה מאופקת לא משתפת פעולה...
קצת יותר מ12 שעות אחרי (כשבמהלכן צירים לא פוסקים, רופא אחד נפוח מאגו, רופאה מלאכית שמצילה אותנו מתחושת אין אונים, פתיחה שמתקדמת באיטיות אך נוטעת בנו תקווה) פוקע זמן הזירוז, הפתיחה לא מספקת לפי הפרוטוקול לחדר לידה אבל מישהו מחליט לחוס אליי.
אנחנו מחכים 4 שעות שיתפנה חדר, דני מתעפץ על המיטה ליד, את כל הזמן איתי, מעודדת, מלווה אותי לשירותים עם העמוד של האינפוזיה ומסמסת להורים שלי מסרי הרגעה.
ב23:00 מגיעים לקחת אותי לחדר לידה, אנחנו מחליטים לדדות לשם בעצמנו.
מגיעים לחדר לידה, ממתינים למרדים, את מלווה אותי למקלחת להקל על הצירים.
המרדים נכנס לניתוח חירום, מחכים עוד שעתיים של צירים תדירים.
1:20 בלילה שבין שישי לשבת סוף סוף המרדים מגיע, מחתים אותי על טופס הסכמה ואת ודני צוחקים עליי שאני מתעקשת שיסביר לי מהן התופעות לואי.
את מחזיקה אותי בזמן שמכניסים את המחט.
אנחנו הולכים לישון ומתעוררים ב3:30 עם ארבעה אנשי צוות סביבי, המים פקעו, יש התקדמות יפה בפתיחה אבל מתחילים לזהות האטות בדופק של אלכס, את מסבירה לי מה קורה.
מחברים אותי לחמצן ושמים לאלכס אלקטרודה על הראש למעקב אחר הדופק.
את מכינה אותי נפשית שמתחיל דיבור בין אנשי הצוות לקיסרי ושאבין שזו אופציה.
6:30 כאבים, אני לא מצליחה לתגבר את האפידורל, מסתבר שנגמרה המנה ולרוע מזלי המרדים שוב בניתוח. מחכים שעתיים שיצא.
דני ואת מנפנפים עליי לסירוגין כי חם לי. את מעסה לי את מפרק הירך ללא הפסקה.
אני כבר כל כך עייפה ודאובה שסוף סוף יוצאים ממני קולות נמוכים כמו שלימדת ואת צוחקת שבסוף נשברתי.
המרדים מגיע נותן עוד מנה ומורה להמתין רבע שעה להשפעה. כלום לא קורה, כאבים איומים. המרדים שוב לא זמין. כל זמן שאין אפידורל אין פיטוצין ואין התקדמות בפתיחה.
מרדים חדש מגיע אחרי שעה נוספת, האבחנה היא שהמחט יצאה ממקומה.
את מחזיקה אותי בשעת הציר כשהמרדים מכניס מחט חדשה.
רבע שעה אח״כ הכאבים כלא היו אבל ההאטות ממשיכות. מחליטים לבצע התערבות ולהחדיר מים לשק ההיריון כדי להקל על אלכס ובכדי להכניס אלקטרודה נוספת לנטר את הצירים.
זה משפר את הדופק של אלכס, מחזירים את הפיטוצין והפתיחה ממשיכה להתקדם.
הרופא מסביר שאלכס נכנס לתעלה עם הפנים למעלה במקום למטה ובאלכסון ושזה בעייתי.
אני לא מבינה ואת מסבירה לי בסבלנות.
11:00 לערך מתחילים צירי לחץ מצד אחד ואלכס לוחץ על הצלע מהצד השני.
אני לא מסוגלת לשנות תנוחה במיטה וגם מפחדת להוציא שוב את האפידורל.
המיילדת נותנת לנו המלצות לתנועות שניתן לעשות כדי להקל על צירי הלחץ. את מטלטלת אותי, מלטפת, מעודדת.
12:40 הפתיחה התקדמה כבר ל9 ואת מתחילה משא ומתן עם הרופא על הזמן שייתן לי ללחוץ לאחר פתיחה מלאה לפני שיפנו לקיסרי.
המיילדת אומרת שתחזור עוד שעה, אני מבקשת שתחזור עוד חצי...
דני ואת חיים כבר 24 שעות על עוגיות עבאדי, קוקה-קולה וקליק אז דני הולך לקנות לכם ארומה בכניסה לבי״ח.
את מכינה אותי ששלב הלחיצות יכול לקחת שלוש שעות, שעוד יש חשש לקיסרי ובמקביל ממשיכה ללטף.
דני מסמס לך שיש תור ארוך בארומה והוא מוותר, קונה שתיה ובא.
13:10 המיילדת חוזרת ומודיעה בהתרגשות פתיחה 10 אבל המיקום ספינלי +1
אני לא מסוגלת להתאפק יותר ומבקשת שתיתן לי ללחוץ.
דני בדיוק נכנס לחדר, היא מנחה אתכם לתפוס לי את הרגלים.
אני לוחצת פעם אחת והיא מתקנת אותי לא לנשוף אוויר ומבקשת ממך את השמן שקדים.
את מבינה לאן זה עשוי להתקדם ושואלת אם להביא את הנייד לצלם.
לחיצה שניה ואת מצהירה ש"לאלכס יש שיער כהה" בהתרגשות
עוד שתי לחיצות והוא בחוץ, השעה 13:16 והמיילדת ואת באקסטזה.
דני ואני בהלם.
כולם בהתרגשות על, העייפות בשיאה אבל התדהמה על הסוף הטוב חזקה מכל.
דני חותך את חבל הטבור, את מתרגשת כאילו אלכס הוא שלך.
המיילדת מניחה אותו על החזה שלי, את מתעדת כמו הורה גאה...
המיילדת לוקחת את אלכס לשקילה, מדדים, עוטפת אותו כמו בבושקה ונותנת אותו לדני.
דני ואת מצלמים אחד את השני, אותי, את אלכס הקטן שיהפוך אוטוטו לגילי (שם בדוי).
דני מתיישב איתו בצד, מתמוגג.
המיילדת מכינה אותי להוצאת השלייה, את מחזיקה לי את היד, מחייכת אליי ומעודדת.
מפנים אותנו להתאוששות, את כמובן מלווה אותנו לראות ולוודא שמטפלים בנו כראוי, נותנת לי טיפים ראשונים להנקה ועונה על שאלות.
את גמורה מעייפות אבל לא עוזבת אותי עד שכל השאלות שלי מקבלת מענה ועד שמוודאת שמטפלים בי כראוי.
למחרת את מתקשרת לשאול בשלומי אני מודה לך על הליווי והתמיכה ואומרת לך שלא הינו עושים את זה בלעדיך ואת מסבירה לי בצניעות שזו אני עשיתי הכל את רק תמכת...
בטי היקרה,
נפגשנו לראשונה לפני חודשיים.
אלו היו חודשיים אינטנסיביים, מלמדים, מאתגרים, מלאי רגעי קושי ותקווה, תסכול והתעלות....
ואת היית חלק כ״כ משמעותי בכל חווית רכבת ההרים הזו, תומכת, מעודדת, מלטפת, חברה, בת משפחה.
ליווית אותי טלפונית גם בימים הקשים של החזרה הביתה, תמכת ודרבנת שלא אוותר על ההנקה, הרגעת שהתקפי הבכי והזעם הם טבעיים...
המון תודה על הסבלנות והזמינות, על ההתעניינות והמסירות, על המקצועיות ועל כך שלרגע לא הרגשנו שזו עבודה בשבילך אלא שליחות, חברות, בת משפחה ממש.
אוהבים ומוקירים,
גילי (אלכס), עופרי ודני
* כל השמות בדויים על מנת לשמור על פרטיות המשפחה.
נפגשנו לראשונה לפני חודשיים.
מהרגע שנכנסתי להריון היה לי ברור שארצה מישהו חיצוני שילווה את הלידה.
לא ידעתי יותר מידי מה המשמעות של תומכת לידה ומה בדיוק במעמד הלידה כ״כ מלחיץ אותי
אבל משהו פנימי ידע והצהיר שמישהו חיצוני צריך ללוות אותנו בכדי שאוכל להרשות לעצמי (כקונטרול פריק) לשחרר ולהוריד את המסכות.
ההיריון הזה תפס אותי לא מוכנה.
כמי שרגילה להכיר את כל הפרטים מראש, לשנן את התסריטים והאופציות מצאתי את עצמי, יום שישי אחד (השלישי ברציפות) מרוחה מעייפות על הספה ומבינה שכנראה זה זה...
כמה שבועות בודדים עברו וכבר שחיתי בחומר.
ידעתי לדקלם מה המשמעות של כל הבדיקות, מה עושים אצל מי ומתי, מה מותר מה אסור, מה מומלץ ומה אומרות הסטטיסטיקות...
פרק אחד, משמעותי, בספר לא הייתי מסוגלת לקרוא - הלידה.
אובחנתי כסובלת מוסטיבוליטיס לפני כעשור אבל לא רק הכאב הפיזי הצפוי בלידה שיתק אותי,
כל העניין הנפשי סביב הלידה ומה יהיה אחריה.
בהגיע שבוע 34 הבנתי שאין יותר זמן למשחקים ושאם אני רוצה לעבור את הלידה כמו שרציתי, ולהישאר עם זיכרון של חוויה חיובית ועוצמתית, אני צריכה להתחיל להיערך לכך.
קיבלתי המלצה לשתי דולות, את הראשונה ששוחחנו איתה.
אני זוכרת את השיחה על הספיקר של הנייד כדי שדני (שם בדוי) יהיה שותף...
חשתי מבוכה על כך שבעצם אני לא יודעת מה לשאול, לא ממש סגורה מה אני רוצה, דמעות בגרון עלו כבר באותה השיחה.
מהצד השני נשמע שחייכת וענית בסבלנות על שאלותיי, תרמת פרטים מעצמך והצעת שניפגש. קבענו למחרת אצלך.
זו היתה פגישה מאוד רגשית בה פרסתי בפניך באופן מאוד טכני את העבר הרפואי שלי ועוד פרטים אישיים מעברי אבל התחלתי לבכות דווקא נוכח שאלות מאוד פשוטות ששאלת.
כשיצאנו מהפגישה דני הציע שאבטל את הפגישה עם הדולה השנייה, "זה מיותר", הוא אמר, "כשזה זה יודעים".
עוד שבוע ועוד שבוע, ואני בכלל הייתי משוכנעת כל ההיריון שאלד בשבוע 38.
התאריך המשוער חולף ואלכס החמוד שלנו (שם במה העוברי של הקטנטן) לא עושה סימני תזוזה, נעים ונוח לו שם בפנים.
שלושתנו מפתחים הומור פנימי ומתחילים הימורים על התאריך...
שבוע 40 לקראת סיום, הרופאת נשים מודיעה לי שחסל משחקים ומפנה אותי להגיע בראשון לבי״ח לזירוז.
אני יוצאת עם דמעות בגרון, מתקשרת אליך והכל יוצא, לא מסוגלת לדבר.
את מנסה להרגיע ומציעה שאחשוב האם אני מעוניינת לנסות זירוז טבעי...
יום ראשון הגיע ואני אחרי שלושה טיפולי דיקור (אני, שבכלל מפחדת ממחטים), אנחנו נפגשים בבית קפה לבוקר של כיף וכדי שתתני לי תרופה הומיאופטית, עוד ניסיון לזרוז טבעי.
בצהריים אנחנו מגיעים למאיר, עושים מוניטור וממתינים 4 שעות לרופא...
מציעים לנו זירוז ושואלים לדעתנו, אנחנו מסרבים והולכים הביתה.
יום שלישי ביקורת נוספת, כלום לא השתנה...
השבוע הזה מורט עצבים, כל הזמן בציפייה דרוכה שמשהו יתפתח באופן טבעי, כל ערב אני מרגישה צירונים, אני שולחת לך סמס בחצי צחוק שתכיני בייביסיטר בכוננות.
הלידה
יום חמישי מגיע, החלטנו שהפעם נשאר להתאשפז כי זה כבר לא צחוק.
18:00 אני מקבלת סוף סוף את הפרופס, אני משכנעת את דני לנסוע הביתה להתקלח, לנוח קצת, 23:00 מתחילים צירים, מבקשת מוניטור, הצירים נראים חזקים ותכופים.
קטן עליי, אני עומדת בכאב הזה, ביני לבין עצמי צוחקת שבסוף אעשה את זה בלי אפידורל.
הצירים מתגברים, הם מגיעים ברצף, האחות לא מצליחה לנטר אותם, היא נלחצת, קוראת לרופא, אני נלחצת, דני מגיע בטיסה לבי״ח.
ב1:00 אני נשברת, לא יכולה להיות גיבורה יותר ואומרת לו שיקפיץ אותך, תוך 40 דק' הגעת מת״א.
כשהגעת אני בדיוק יצאתי מהמקלחת, הצירים נחלשו, את מרגיעה אותי, מנחה אותי לבצע נשימות ומתחננת שדני ילך הביתה לישון ושאני אשכב לפחות לנוח.
את מנסה לישון לידי על הכיסא, השכנה שלי מתפתלת מכאבים ואין סיכוי שאצליח לישון.
השעה 5 בבוקר של יום שישי, אנחנו יוצאות לסיבוב בגינה למטה... טיפוסים צבעוניים פוגשים בשעות הללו אנחנו צוחקות בנינו.
כל הזמן את מחזקת אותי, אומרת לי כמה שאני גיבורה, מעסה לי את הגב, מציעה שאוציא קולות נמוכים ואני פולנייה מאופקת לא משתפת פעולה...
קצת יותר מ12 שעות אחרי (כשבמהלכן צירים לא פוסקים, רופא אחד נפוח מאגו, רופאה מלאכית שמצילה אותנו מתחושת אין אונים, פתיחה שמתקדמת באיטיות אך נוטעת בנו תקווה) פוקע זמן הזירוז, הפתיחה לא מספקת לפי הפרוטוקול לחדר לידה אבל מישהו מחליט לחוס אליי.
אנחנו מחכים 4 שעות שיתפנה חדר, דני מתעפץ על המיטה ליד, את כל הזמן איתי, מעודדת, מלווה אותי לשירותים עם העמוד של האינפוזיה ומסמסת להורים שלי מסרי הרגעה.
ב23:00 מגיעים לקחת אותי לחדר לידה, אנחנו מחליטים לדדות לשם בעצמנו.
מגיעים לחדר לידה, ממתינים למרדים, את מלווה אותי למקלחת להקל על הצירים.
המרדים נכנס לניתוח חירום, מחכים עוד שעתיים של צירים תדירים.
1:20 בלילה שבין שישי לשבת סוף סוף המרדים מגיע, מחתים אותי על טופס הסכמה ואת ודני צוחקים עליי שאני מתעקשת שיסביר לי מהן התופעות לואי.
את מחזיקה אותי בזמן שמכניסים את המחט.
אנחנו הולכים לישון ומתעוררים ב3:30 עם ארבעה אנשי צוות סביבי, המים פקעו, יש התקדמות יפה בפתיחה אבל מתחילים לזהות האטות בדופק של אלכס, את מסבירה לי מה קורה.
מחברים אותי לחמצן ושמים לאלכס אלקטרודה על הראש למעקב אחר הדופק.
את מכינה אותי נפשית שמתחיל דיבור בין אנשי הצוות לקיסרי ושאבין שזו אופציה.
6:30 כאבים, אני לא מצליחה לתגבר את האפידורל, מסתבר שנגמרה המנה ולרוע מזלי המרדים שוב בניתוח. מחכים שעתיים שיצא.
דני ואת מנפנפים עליי לסירוגין כי חם לי. את מעסה לי את מפרק הירך ללא הפסקה.
אני כבר כל כך עייפה ודאובה שסוף סוף יוצאים ממני קולות נמוכים כמו שלימדת ואת צוחקת שבסוף נשברתי.
המרדים מגיע נותן עוד מנה ומורה להמתין רבע שעה להשפעה. כלום לא קורה, כאבים איומים. המרדים שוב לא זמין. כל זמן שאין אפידורל אין פיטוצין ואין התקדמות בפתיחה.
מרדים חדש מגיע אחרי שעה נוספת, האבחנה היא שהמחט יצאה ממקומה.
את מחזיקה אותי בשעת הציר כשהמרדים מכניס מחט חדשה.
רבע שעה אח״כ הכאבים כלא היו אבל ההאטות ממשיכות. מחליטים לבצע התערבות ולהחדיר מים לשק ההיריון כדי להקל על אלכס ובכדי להכניס אלקטרודה נוספת לנטר את הצירים.
זה משפר את הדופק של אלכס, מחזירים את הפיטוצין והפתיחה ממשיכה להתקדם.
הרופא מסביר שאלכס נכנס לתעלה עם הפנים למעלה במקום למטה ובאלכסון ושזה בעייתי.
אני לא מבינה ואת מסבירה לי בסבלנות.
11:00 לערך מתחילים צירי לחץ מצד אחד ואלכס לוחץ על הצלע מהצד השני.
אני לא מסוגלת לשנות תנוחה במיטה וגם מפחדת להוציא שוב את האפידורל.
המיילדת נותנת לנו המלצות לתנועות שניתן לעשות כדי להקל על צירי הלחץ. את מטלטלת אותי, מלטפת, מעודדת.
12:40 הפתיחה התקדמה כבר ל9 ואת מתחילה משא ומתן עם הרופא על הזמן שייתן לי ללחוץ לאחר פתיחה מלאה לפני שיפנו לקיסרי.
המיילדת אומרת שתחזור עוד שעה, אני מבקשת שתחזור עוד חצי...
דני ואת חיים כבר 24 שעות על עוגיות עבאדי, קוקה-קולה וקליק אז דני הולך לקנות לכם ארומה בכניסה לבי״ח.
את מכינה אותי ששלב הלחיצות יכול לקחת שלוש שעות, שעוד יש חשש לקיסרי ובמקביל ממשיכה ללטף.
דני מסמס לך שיש תור ארוך בארומה והוא מוותר, קונה שתיה ובא.
13:10 המיילדת חוזרת ומודיעה בהתרגשות פתיחה 10 אבל המיקום ספינלי +1
אני לא מסוגלת להתאפק יותר ומבקשת שתיתן לי ללחוץ.
דני בדיוק נכנס לחדר, היא מנחה אתכם לתפוס לי את הרגלים.
אני לוחצת פעם אחת והיא מתקנת אותי לא לנשוף אוויר ומבקשת ממך את השמן שקדים.
את מבינה לאן זה עשוי להתקדם ושואלת אם להביא את הנייד לצלם.
לחיצה שניה ואת מצהירה ש"לאלכס יש שיער כהה" בהתרגשות
עוד שתי לחיצות והוא בחוץ, השעה 13:16 והמיילדת ואת באקסטזה.
דני ואני בהלם.
כולם בהתרגשות על, העייפות בשיאה אבל התדהמה על הסוף הטוב חזקה מכל.
דני חותך את חבל הטבור, את מתרגשת כאילו אלכס הוא שלך.
המיילדת מניחה אותו על החזה שלי, את מתעדת כמו הורה גאה...
המיילדת לוקחת את אלכס לשקילה, מדדים, עוטפת אותו כמו בבושקה ונותנת אותו לדני.
דני ואת מצלמים אחד את השני, אותי, את אלכס הקטן שיהפוך אוטוטו לגילי (שם בדוי).
דני מתיישב איתו בצד, מתמוגג.
המיילדת מכינה אותי להוצאת השלייה, את מחזיקה לי את היד, מחייכת אליי ומעודדת.
מפנים אותנו להתאוששות, את כמובן מלווה אותנו לראות ולוודא שמטפלים בנו כראוי, נותנת לי טיפים ראשונים להנקה ועונה על שאלות.
את גמורה מעייפות אבל לא עוזבת אותי עד שכל השאלות שלי מקבלת מענה ועד שמוודאת שמטפלים בי כראוי.
למחרת את מתקשרת לשאול בשלומי אני מודה לך על הליווי והתמיכה ואומרת לך שלא הינו עושים את זה בלעדיך ואת מסבירה לי בצניעות שזו אני עשיתי הכל את רק תמכת...
בטי היקרה,
נפגשנו לראשונה לפני חודשיים.
אלו היו חודשיים אינטנסיביים, מלמדים, מאתגרים, מלאי רגעי קושי ותקווה, תסכול והתעלות....
ואת היית חלק כ״כ משמעותי בכל חווית רכבת ההרים הזו, תומכת, מעודדת, מלטפת, חברה, בת משפחה.
ליווית אותי טלפונית גם בימים הקשים של החזרה הביתה, תמכת ודרבנת שלא אוותר על ההנקה, הרגעת שהתקפי הבכי והזעם הם טבעיים...
המון תודה על הסבלנות והזמינות, על ההתעניינות והמסירות, על המקצועיות ועל כך שלרגע לא הרגשנו שזו עבודה בשבילך אלא שליחות, חברות, בת משפחה ממש.
אוהבים ומוקירים,
גילי (אלכס), עופרי ודני
* כל השמות בדויים על מנת לשמור על פרטיות המשפחה.