על המפגש עם התחושות הפנימיות שמעורר מצג עכוז בהריון:
תיאור מקרה
היא בהריון שני. כבר בשבוע 12-13 היא הגיעה אלי לעיבוד חווית הלידה הקודמת שלה. חוויית הכישלון שחוותה בלידה הקודמת, בה רצתה כל כך ללדת באופן טבעי, אך הלידה הפכה רפואית, הציפה אותה מאוד בתחילת ההריון.
זה היה הזמן הנכון לגשת לזה.
תוך שני מפגשים בהם פגשה את כל מה שקרה שם יחד עם תחושות הגוף שזה עורר ורגשות אחרים, היא יכלה להתפנות להריון החדש.
באיזשהו שלב התקשרה אלי ואמרה משהו כמו :"ברור לך שאת גם מלווה אותנו ללידה, נכון?" שמחתי מאוד שכן הרגשתי שנוצר חיבור מאוד גדול בינינו.
היא כעת בשבוע 34, התינוק שלה התהפך למצג עכוז לאחר שכבר היה במצג ראש. היא מנסה בכל כוחה לעזור לו להתהפך בחזרה לכיוון הנכון – היא תלך לדיקור, עושה תנוחות יוגה מתאימות ואם יהיה צריך תלך לטיפול במים הממוקד בהיפוך עובר. היא מודעת לכך שהוא יכול להתהפך בעצמו עד 36 ואף יותר מכך.
היא הגיעה היום למפגש B.O.T ("תרפיה מוכוונת לידה") כדי לפגוש את כל החלקים בתוכה שצפים כרגע עם מצג העכוז של תינוקה. אני מאמינה שעצם המפגש הפנימי עם החלקים שבתוכה, עשוי לפנות מקום בסגמנט התחתון של הרחם, ולאפשר לתנועה הרצויה של התינוק להתרחש.
תוך כדי הרפיה קצרה והנכחה גדולה יותר של אזורים שונים בגוף, דבר אשר עוזר מאוד להתמרכז ולהתמקד, יכולנו לגעת בנושאים המעסיקים אותה כרגע.
המגע היה כזה שפגש את כל הקולות שמתעוררים כרגע ונתן להם הרבה נוכחות ומקום. קולות שרוצים להישמע, ושיש לנו נטייה להדחיק ביום יום התובעני.
הקולות שעלו נגעו ברגשות שונים כגון פחד גדול מניתוח קיסרי בהקשר של הפרדה מהתינוק, אשמה שהתינוק לא יתהפך בשל לחץ של האישה...
בעבודה המשותפת, אני מזמינה את האישה לבדוק איפה האשמה ממוקדת בגוף. מתוך ההנכחה הגופנית, התרחשה תנועה נוספת בתהליך. האשמה הייתה ממוקדת בבית החזה ועלתה משם בחילה. הזמנתי אותה לשהות בתחושה הגופנית הזו. מיד לאחר השהיה, האישה, שעדין עצומת עיניים מלמלה משהו כמו: "תגידו לי שגם אם הוא לא יתהפך, זה יהיה בסדר."
אני חוזרת אחרי המשפט מילה במילה ושואלת איך זה מרגיש כרגע. האישה מספרת שזה מרגיע אותה, ושוב אנו פוגשות את האזור בגוף שנרגע.
מתוך היכרות מוקדמת שלי עם האישה, אני מודעת לכך שמאוד נכון עבורה להתכונן לכל התסריטים האפשריים. יש בה חלק שמפחד לדבר על האופציה של ניתוח קיסרי מתוך חשש שעצם הדיבור על כך יביא להגשמת הניתוח, אבל יש שם גם חלק דומיננטי אחר שחייב להרגיע את עצמו על ידי הכנה לתסריט הזה.
אני מרגישה כרגע שהתפנה מקום לברר מה היא תרגיש במידה וזה יהיה ניתוח ומה יעזור לה שם. האפשרויות לפתע מתרחבות – והיא מעלה את האופציה של לידת עכוז וגינאלית.
היא מרגישה את הדואליות בתוכה לגבי לידת עכוז וגינאלית: מצד אחד, מיליוני נשים בעולם תמיד ילדו כך מצד שני, זה מפחיד כי הסיכון עולה. אנחנו עוצרות לשיחה קצרה אינפורמטיבית על האופציות כיום ללדת לידת עכוז וגינאלית.
כעת, אני מבררת איתה איזו הזמנה היתה רוצה להזמין את עצמה כרגע.
היא רוצה לדעת למה המצב הזה מפחיד אותה כל כך.
אני חוזרת מילה במילה אחרי השאלה. היא עונה שהלידה היא אירוע כל כך חשוב מבחינתה, וברגע שהתינוק יוולד באופן לא רגיל, היא מרגישה שנקודת הפתיחה שלו בחיים תהיה שונה. היא תמיד תחזור אחורה ותשאל את עצמה מה היה קורה אם הוא היה נולד באופן רגיל.
ולפתע הלידה הטבעית שחלמה עליה נראית כה רחוקה.
באיזשהו שלב בתהליך אני מרגישה מאוד חזק בתוכי שכל החלקים בתוכה מחפשים איזושהי הסכמה רדיקאלית (radical acceptance) פשוט להיות. שלא משנה כיצד הלידה תסתיים, בלידה וגינאלית רגילה, לידת עכוז וגינאלית או לידה קיסרית, הכל בסדר והכל גם יהיה בסדר עם התינוק.
אני אומרת לה את זה. אני מרגישה שזה מאוד מרגש אותה ומאוד מדבר אליה.
היא לפתע מתפנה לראות את כל הדבר החיובי שמתלווה למצג העכוז: היא מקדישה הרבה יותר תשומת לב כרגע לתינוק – זה מחבר אותה אליו. היא מרגישה כל הזמן את התנוחות שלו, את התזוזות שלו, היא בקשר מתמיד איתו.
אנחנו לקראת סיום המפגש. אין לדעת מה יקרה, באיזו דרך התינוק שלה יבחר לצאת החוצה אל העולם.
אני מזכירה לה שגם אם הוא היה כרגע במצג ראש, אין לנו באמת דרך לדעת.
אני מאמינה בכל ליבי שלכל אישה מסע של גבורה שעליה לעבור, מסע רצוף בקשיים, חתחתים ומהמורות, משאבים וכוחות, מסע ייחודי של גופה ונפשה.
הפגישה הזו מאוד מרגשת אותי ונוגעת במקומות מאוד דומים שחוויתי בעצמי בהריוני השני. אני משתפת אותה בכך.
אנחנו מתחבקות חיבוק פרידה לפני הדלת. יתכן ובפעם הבאה ניפגש בלידה.
** התמונה לקוחה מהאתר health.india.com
זה היה הזמן הנכון לגשת לזה.
תוך שני מפגשים בהם פגשה את כל מה שקרה שם יחד עם תחושות הגוף שזה עורר ורגשות אחרים, היא יכלה להתפנות להריון החדש.
באיזשהו שלב התקשרה אלי ואמרה משהו כמו :"ברור לך שאת גם מלווה אותנו ללידה, נכון?" שמחתי מאוד שכן הרגשתי שנוצר חיבור מאוד גדול בינינו.
היא כעת בשבוע 34, התינוק שלה התהפך למצג עכוז לאחר שכבר היה במצג ראש. היא מנסה בכל כוחה לעזור לו להתהפך בחזרה לכיוון הנכון – היא תלך לדיקור, עושה תנוחות יוגה מתאימות ואם יהיה צריך תלך לטיפול במים הממוקד בהיפוך עובר. היא מודעת לכך שהוא יכול להתהפך בעצמו עד 36 ואף יותר מכך.
היא הגיעה היום למפגש B.O.T ("תרפיה מוכוונת לידה") כדי לפגוש את כל החלקים בתוכה שצפים כרגע עם מצג העכוז של תינוקה. אני מאמינה שעצם המפגש הפנימי עם החלקים שבתוכה, עשוי לפנות מקום בסגמנט התחתון של הרחם, ולאפשר לתנועה הרצויה של התינוק להתרחש.
תוך כדי הרפיה קצרה והנכחה גדולה יותר של אזורים שונים בגוף, דבר אשר עוזר מאוד להתמרכז ולהתמקד, יכולנו לגעת בנושאים המעסיקים אותה כרגע.
המגע היה כזה שפגש את כל הקולות שמתעוררים כרגע ונתן להם הרבה נוכחות ומקום. קולות שרוצים להישמע, ושיש לנו נטייה להדחיק ביום יום התובעני.
הקולות שעלו נגעו ברגשות שונים כגון פחד גדול מניתוח קיסרי בהקשר של הפרדה מהתינוק, אשמה שהתינוק לא יתהפך בשל לחץ של האישה...
בעבודה המשותפת, אני מזמינה את האישה לבדוק איפה האשמה ממוקדת בגוף. מתוך ההנכחה הגופנית, התרחשה תנועה נוספת בתהליך. האשמה הייתה ממוקדת בבית החזה ועלתה משם בחילה. הזמנתי אותה לשהות בתחושה הגופנית הזו. מיד לאחר השהיה, האישה, שעדין עצומת עיניים מלמלה משהו כמו: "תגידו לי שגם אם הוא לא יתהפך, זה יהיה בסדר."
אני חוזרת אחרי המשפט מילה במילה ושואלת איך זה מרגיש כרגע. האישה מספרת שזה מרגיע אותה, ושוב אנו פוגשות את האזור בגוף שנרגע.
מתוך היכרות מוקדמת שלי עם האישה, אני מודעת לכך שמאוד נכון עבורה להתכונן לכל התסריטים האפשריים. יש בה חלק שמפחד לדבר על האופציה של ניתוח קיסרי מתוך חשש שעצם הדיבור על כך יביא להגשמת הניתוח, אבל יש שם גם חלק דומיננטי אחר שחייב להרגיע את עצמו על ידי הכנה לתסריט הזה.
אני מרגישה כרגע שהתפנה מקום לברר מה היא תרגיש במידה וזה יהיה ניתוח ומה יעזור לה שם. האפשרויות לפתע מתרחבות – והיא מעלה את האופציה של לידת עכוז וגינאלית.
היא מרגישה את הדואליות בתוכה לגבי לידת עכוז וגינאלית: מצד אחד, מיליוני נשים בעולם תמיד ילדו כך מצד שני, זה מפחיד כי הסיכון עולה. אנחנו עוצרות לשיחה קצרה אינפורמטיבית על האופציות כיום ללדת לידת עכוז וגינאלית.
כעת, אני מבררת איתה איזו הזמנה היתה רוצה להזמין את עצמה כרגע.
היא רוצה לדעת למה המצב הזה מפחיד אותה כל כך.
אני חוזרת מילה במילה אחרי השאלה. היא עונה שהלידה היא אירוע כל כך חשוב מבחינתה, וברגע שהתינוק יוולד באופן לא רגיל, היא מרגישה שנקודת הפתיחה שלו בחיים תהיה שונה. היא תמיד תחזור אחורה ותשאל את עצמה מה היה קורה אם הוא היה נולד באופן רגיל.
ולפתע הלידה הטבעית שחלמה עליה נראית כה רחוקה.
באיזשהו שלב בתהליך אני מרגישה מאוד חזק בתוכי שכל החלקים בתוכה מחפשים איזושהי הסכמה רדיקאלית (radical acceptance) פשוט להיות. שלא משנה כיצד הלידה תסתיים, בלידה וגינאלית רגילה, לידת עכוז וגינאלית או לידה קיסרית, הכל בסדר והכל גם יהיה בסדר עם התינוק.
אני אומרת לה את זה. אני מרגישה שזה מאוד מרגש אותה ומאוד מדבר אליה.
היא לפתע מתפנה לראות את כל הדבר החיובי שמתלווה למצג העכוז: היא מקדישה הרבה יותר תשומת לב כרגע לתינוק – זה מחבר אותה אליו. היא מרגישה כל הזמן את התנוחות שלו, את התזוזות שלו, היא בקשר מתמיד איתו.
אנחנו לקראת סיום המפגש. אין לדעת מה יקרה, באיזו דרך התינוק שלה יבחר לצאת החוצה אל העולם.
אני מזכירה לה שגם אם הוא היה כרגע במצג ראש, אין לנו באמת דרך לדעת.
אני מאמינה בכל ליבי שלכל אישה מסע של גבורה שעליה לעבור, מסע רצוף בקשיים, חתחתים ומהמורות, משאבים וכוחות, מסע ייחודי של גופה ונפשה.
הפגישה הזו מאוד מרגשת אותי ונוגעת במקומות מאוד דומים שחוויתי בעצמי בהריוני השני. אני משתפת אותה בכך.
אנחנו מתחבקות חיבוק פרידה לפני הדלת. יתכן ובפעם הבאה ניפגש בלידה.
** התמונה לקוחה מהאתר health.india.com