מגע ואמפתיה בלידה
"התגלית המרגשת ביותר בחקר הכאב בשנים האחרונות" זעקה הכותרת ממאמר באתר וואלה. מיד הסתקרנתי: כאב הוא חוויה אנושית שאני מורגלת לעבוד עמה כדולה וכמלווה תהליכים רגשיים סביב הריון ולידה. אם כן, מעשה בחוקר /אבא, ד"ר פבל גולדשטיין, שניסה להקל על אישתו במהלך הלידה, ונתן לה יד במהלך הצירים, חווה עד כמה זה עזר לה והחליט לחקור את העניין. המחקר שלו גילה שכאשר בני זוג נוגעים בנשים שלהן בזמן שהן חוות כאב, מתרחש ביניהם "סנכרון בינאישי" (קצב פעימות הלב והנשימה מסתנכרנים ביניהם), ותחושת הכאב של הנשים פוחתת. לעומת זאת, אם בני הזוג נמצאים מחוץ לחדר בו נמצאת בת זוגם החווה כאב, או נמצאים בתוך החדר אך לא נוגעים בה, תחושת הכאב המדווחת של הנשים חזקה יותר, ולא מתרחש הסנכרון הזה.
אני מצטטת מהכתבה כמה משפטים שנגעו בי:
"ממצאי המחקר הזה ומחקרים קודמים שלנו מראים שלמגע יש תפקיד משמעותי בהפחתה של כאב. יותר מזה, הקשר הבינאישי משפיע על מידת הפחתת הכאב. האמפתיה של נותן המגע משפיעה באופן מכריע על הכאב, ונראה שסנכרון בינאישי הוא מנגנון חשוב להפחתה שלו".
"כעת, אנחנו יודעים שכאב הוא פעולה מודעת שנועדה להגן עלינו. מה שאומר שאם אנחנו מרגישים בטוחים יותר, הוא פוחת, ואכן אנחנו מרגישים בטוחים יותר כשאדם שאוהב אותנו מחזיק לנו את היד במצבים שבהם אנחנו חווים סכנה".
"אני חושב שהתגלית המרגשת ביותר בחקר הכאב ב-20 השנים האחרונות היא ההבנה שעלתה מהמחקר הזה, לפיה אנחנו יכולים לשנות את האופן שבו אנחנו חווים כאב בעזרת שינוי האיזון בין גורמי הביטחון לגורמי הסכנה".
אני מרגישה שהדבר הזה מעורר בי המון מחשבות /זכרונות / אסוציאציות / תובנות ומניחה כמה מהן פה:
הורמון הביטחון למול הורמון הסכנה
אין ספק שהידע הזה מיד לוקח אותי לידע ההורמונלי אודות אוקסיטוצין, ההורמון שחייב להרגיש ביטחון למול האדרנלין, הורמון הסטרס והסכנה שפעמים רבות משבש ומפחית את האוקסיטוצין, מחסל את תחושת הביטחון ומביא לכך שתחושת הכאב נעשית גדולה יותר. מספר דוגמאות משדה הלידה הממחישות את העניין: כל כך הרבה פעמים, אני רואה נשים שמתחילות לרעוד בכל גופן בזמן שהרופאים נכנסים לחדר, או בזמן שמיילדת, שעשתה להן בדיקת פתיחה שנחוותה כמכאיבה, מנסה לבדוק אותן שוב. הרעד הזה הוא ניסיון של הגוף לפרוק כמויות גדולות של אדרנלין כדי לחזור למצב של מערכת עצבים מאוזנת. לא צריך להיות חוקר באקדמיה כדי לנחש מה היה קורה בעולם אידיאלי, בו האישה הייתה מכירה מראש את המיילדת שלה, שגם הייתה עושה לה מעקב הריון לכל אורך ההריון, ומכירה מראש את צוות הרופאים, ונותנת בהם אמון וביטחון. בעולם כזה, הסיכוי שהיא הייתה חשה בטוחה יותר, רפויה יותר, פחות כאובה ופחות בסכנה, היה גדול יותר, וכך גם היה גדל הסיכוי להתקדמות טובה יותר לאורך הלידה ולפחות תקיעויות במהלכה.
המגע כמבע של אהבה והסנכרון כמצפן לתמיכה בלידה
מהו המגע אם לא מבע של אהבה, של חיבה, של אמפתיה? משהו שאם היה לו קול אולי היה אומר "אני רואה אותך, אהובה. אני רואה שקשה לך, אני פה איתך. מנסה להקל עליך ולעזור לך ככל יכולתי." כמעט תמיד, כשאגע באזור בית החזה של אישה שמצויה כרגע בחרדה גדולה (לדוגמה, מיד אחרי שהרופאים נכנסו לבשר בשורה לא נעימה על האטות בדופק התינוק ושאולי הלידה תצטרך להסתיים בואקום או בניתוח קיסרי) ואזכיר לה לנשום עמוק יחד איתי ולהסתכל לי בעיניים, הרעד יפסק, והאישה תחזור לנוכחות רגועה ובוטחת. יש פה מישהי שרואה את המצוקה שלה, שאיתה, ממש איתה. כמלווה וכנוכחת בלידות, אני מאוד מתחברת לסנכרון שמוזכר במחקר: גם הגוף שלי מתכווץ לעיתים, במקביל לכיווצים של היולדת וגם אני יכולה לחוש יחד איתה כאבים באזור הגב התחתון, כאילו אני חווה צירים בעצמי. כשאני קשובה לתחושות הגופניות שלי, אני יכולה לעזור בצורה טובה יותר לאישה שמולי. האנרגיה בחדר הלידה היא מאוד חזקה, ומלווים הנמצאים בנוכחות גבוהה עם האישה, יכולים לחוש תחושות עוצמתיות מאוד חזקות במהלך הלידה, תחושות שיכולות לעזור להם לנווט את האופן שבו יקלו ויתמכו ביולדת.
הבדידות כגורם סכנה ללידה טראומטית
במפגשי עיבוד חוויות לידה של נשים מהלידה הקודמת, אחד הנושאים שחוזרים על עצמם הוא הבדידות וחוסר התמיכה שחוו במהלך הלידה, ונתקעו עמם גם בחודשים ובשנים שאחרי. למשל, אישה שהרגישה שבעלה לא היה מסוגל לתמוך בה במהלך הלידה, לא הייתה עמה דולה, והצוות נכנס ויצא ולא היה בנוכחות תומכת ואמפתית עבורה. הבדידות /חוסר התמיכה / חוסר האמפתיה (כי אפשר להרגיש מאוד בודדים גם אם יש אנשים סביבי אך הם לא קשובים אלי) הם גורמי סכנה גדולים מאוד בלידה. לכן חשוב מאוד למצוא מלווים שמסוגלים לתמוך ולהיות אמפתיים, וזו מלאכה לא פשוטה כלל וכלל. סיטואציית הלידה היא אקסטרימית והיא מפגישה אנשים שונים עם פחדים שמקננים בתוכם, עם חוויות לא מעובדות הקשורות לכאב ומוות ועוד ועוד.
ללמד אמפתיה את כל המלווים בלידה
המאמר מסתיים עם כיווני מחקר עתידיים הקשורים ללימוד אמפתיה. כמה חשוב ללמד יכולות אמפתיות את כל מי שמטפל ביולדת. יש רופאים ומיילדות שהתכונה הזו ממש טבועה בהם באופן טבעי ויש אחרים המתקשים בכך (בין אם בגלל עייפות הקשורה לתנאים בלתי אפשריים בהם הם עובדים, משמרות של 24 שעות וכו', שחיקה במקצוע, או סיבות אישיותיות אחרות). כשלומדים גניקולוגיה או מיילדות, הכרחי ללמד, לצד הידע הרפואי, גם כיצד לדבר עם היולדת בזמן הלידה, כיצד לפנות אליה, וגם מתי לפנות אליה (למשל, בזמן שלב המעבר או צירי הלחץ, פשוט לא הגיוני להתחיל לעשות לה אינטייק ולשאול אותה אילו בדיקות רפואיות היא עברה לאורך ההריון וכו',דבר שאני רואה לצערי לא פעם). ליווי אמפתי של היולדת ינסה לבדוק מה שלומה ולמה היא זקוקה. ואם יש קושי להכיל תגובות של היולדת לכאב, לא כדאי להשתיק אותה, או לומר לה שכדאי לה לקחת אפידורל, אלא לעבוד על יכולות ההכלה של מה שקורה. לימוד האמפתיה הוא חשוב גם בקורסי ההכנה ללידה. חשוב כל כך ללמד את בן/בת הזוג לנסות להיות אמפתי לכל מה שקורה וחשוב לא פחות ללמד זאת גם בהכשרות של דולות (שזה כמובן ברור מאליו כי זו מהות המקצוע).
# חלק מהידע כאן לקוח מגישות "תרפיה מוכוונת לידה" – bot והתמקדות עמן אני עובדת בקליניקה בעיבוד חוויות לידה וכדולה בחדר לידה.
אני מצטטת מהכתבה כמה משפטים שנגעו בי:
"ממצאי המחקר הזה ומחקרים קודמים שלנו מראים שלמגע יש תפקיד משמעותי בהפחתה של כאב. יותר מזה, הקשר הבינאישי משפיע על מידת הפחתת הכאב. האמפתיה של נותן המגע משפיעה באופן מכריע על הכאב, ונראה שסנכרון בינאישי הוא מנגנון חשוב להפחתה שלו".
"כעת, אנחנו יודעים שכאב הוא פעולה מודעת שנועדה להגן עלינו. מה שאומר שאם אנחנו מרגישים בטוחים יותר, הוא פוחת, ואכן אנחנו מרגישים בטוחים יותר כשאדם שאוהב אותנו מחזיק לנו את היד במצבים שבהם אנחנו חווים סכנה".
"אני חושב שהתגלית המרגשת ביותר בחקר הכאב ב-20 השנים האחרונות היא ההבנה שעלתה מהמחקר הזה, לפיה אנחנו יכולים לשנות את האופן שבו אנחנו חווים כאב בעזרת שינוי האיזון בין גורמי הביטחון לגורמי הסכנה".
אני מרגישה שהדבר הזה מעורר בי המון מחשבות /זכרונות / אסוציאציות / תובנות ומניחה כמה מהן פה:
הורמון הביטחון למול הורמון הסכנה
אין ספק שהידע הזה מיד לוקח אותי לידע ההורמונלי אודות אוקסיטוצין, ההורמון שחייב להרגיש ביטחון למול האדרנלין, הורמון הסטרס והסכנה שפעמים רבות משבש ומפחית את האוקסיטוצין, מחסל את תחושת הביטחון ומביא לכך שתחושת הכאב נעשית גדולה יותר. מספר דוגמאות משדה הלידה הממחישות את העניין: כל כך הרבה פעמים, אני רואה נשים שמתחילות לרעוד בכל גופן בזמן שהרופאים נכנסים לחדר, או בזמן שמיילדת, שעשתה להן בדיקת פתיחה שנחוותה כמכאיבה, מנסה לבדוק אותן שוב. הרעד הזה הוא ניסיון של הגוף לפרוק כמויות גדולות של אדרנלין כדי לחזור למצב של מערכת עצבים מאוזנת. לא צריך להיות חוקר באקדמיה כדי לנחש מה היה קורה בעולם אידיאלי, בו האישה הייתה מכירה מראש את המיילדת שלה, שגם הייתה עושה לה מעקב הריון לכל אורך ההריון, ומכירה מראש את צוות הרופאים, ונותנת בהם אמון וביטחון. בעולם כזה, הסיכוי שהיא הייתה חשה בטוחה יותר, רפויה יותר, פחות כאובה ופחות בסכנה, היה גדול יותר, וכך גם היה גדל הסיכוי להתקדמות טובה יותר לאורך הלידה ולפחות תקיעויות במהלכה.
המגע כמבע של אהבה והסנכרון כמצפן לתמיכה בלידה
מהו המגע אם לא מבע של אהבה, של חיבה, של אמפתיה? משהו שאם היה לו קול אולי היה אומר "אני רואה אותך, אהובה. אני רואה שקשה לך, אני פה איתך. מנסה להקל עליך ולעזור לך ככל יכולתי." כמעט תמיד, כשאגע באזור בית החזה של אישה שמצויה כרגע בחרדה גדולה (לדוגמה, מיד אחרי שהרופאים נכנסו לבשר בשורה לא נעימה על האטות בדופק התינוק ושאולי הלידה תצטרך להסתיים בואקום או בניתוח קיסרי) ואזכיר לה לנשום עמוק יחד איתי ולהסתכל לי בעיניים, הרעד יפסק, והאישה תחזור לנוכחות רגועה ובוטחת. יש פה מישהי שרואה את המצוקה שלה, שאיתה, ממש איתה. כמלווה וכנוכחת בלידות, אני מאוד מתחברת לסנכרון שמוזכר במחקר: גם הגוף שלי מתכווץ לעיתים, במקביל לכיווצים של היולדת וגם אני יכולה לחוש יחד איתה כאבים באזור הגב התחתון, כאילו אני חווה צירים בעצמי. כשאני קשובה לתחושות הגופניות שלי, אני יכולה לעזור בצורה טובה יותר לאישה שמולי. האנרגיה בחדר הלידה היא מאוד חזקה, ומלווים הנמצאים בנוכחות גבוהה עם האישה, יכולים לחוש תחושות עוצמתיות מאוד חזקות במהלך הלידה, תחושות שיכולות לעזור להם לנווט את האופן שבו יקלו ויתמכו ביולדת.
הבדידות כגורם סכנה ללידה טראומטית
במפגשי עיבוד חוויות לידה של נשים מהלידה הקודמת, אחד הנושאים שחוזרים על עצמם הוא הבדידות וחוסר התמיכה שחוו במהלך הלידה, ונתקעו עמם גם בחודשים ובשנים שאחרי. למשל, אישה שהרגישה שבעלה לא היה מסוגל לתמוך בה במהלך הלידה, לא הייתה עמה דולה, והצוות נכנס ויצא ולא היה בנוכחות תומכת ואמפתית עבורה. הבדידות /חוסר התמיכה / חוסר האמפתיה (כי אפשר להרגיש מאוד בודדים גם אם יש אנשים סביבי אך הם לא קשובים אלי) הם גורמי סכנה גדולים מאוד בלידה. לכן חשוב מאוד למצוא מלווים שמסוגלים לתמוך ולהיות אמפתיים, וזו מלאכה לא פשוטה כלל וכלל. סיטואציית הלידה היא אקסטרימית והיא מפגישה אנשים שונים עם פחדים שמקננים בתוכם, עם חוויות לא מעובדות הקשורות לכאב ומוות ועוד ועוד.
ללמד אמפתיה את כל המלווים בלידה
המאמר מסתיים עם כיווני מחקר עתידיים הקשורים ללימוד אמפתיה. כמה חשוב ללמד יכולות אמפתיות את כל מי שמטפל ביולדת. יש רופאים ומיילדות שהתכונה הזו ממש טבועה בהם באופן טבעי ויש אחרים המתקשים בכך (בין אם בגלל עייפות הקשורה לתנאים בלתי אפשריים בהם הם עובדים, משמרות של 24 שעות וכו', שחיקה במקצוע, או סיבות אישיותיות אחרות). כשלומדים גניקולוגיה או מיילדות, הכרחי ללמד, לצד הידע הרפואי, גם כיצד לדבר עם היולדת בזמן הלידה, כיצד לפנות אליה, וגם מתי לפנות אליה (למשל, בזמן שלב המעבר או צירי הלחץ, פשוט לא הגיוני להתחיל לעשות לה אינטייק ולשאול אותה אילו בדיקות רפואיות היא עברה לאורך ההריון וכו',דבר שאני רואה לצערי לא פעם). ליווי אמפתי של היולדת ינסה לבדוק מה שלומה ולמה היא זקוקה. ואם יש קושי להכיל תגובות של היולדת לכאב, לא כדאי להשתיק אותה, או לומר לה שכדאי לה לקחת אפידורל, אלא לעבוד על יכולות ההכלה של מה שקורה. לימוד האמפתיה הוא חשוב גם בקורסי ההכנה ללידה. חשוב כל כך ללמד את בן/בת הזוג לנסות להיות אמפתי לכל מה שקורה וחשוב לא פחות ללמד זאת גם בהכשרות של דולות (שזה כמובן ברור מאליו כי זו מהות המקצוע).
# חלק מהידע כאן לקוח מגישות "תרפיה מוכוונת לידה" – bot והתמקדות עמן אני עובדת בקליניקה בעיבוד חוויות לידה וכדולה בחדר לידה.