"אני מבקשת לעסוק בפחדים של נשים בהריון לקראת לידה. המוטיבציה שמניעה אותי לכתוב על פחדים מהלידה נובעת מן האמונה כי כאשר הפחד לא מדובר, נזנח, מושתק, מוכחש או מודחק, הוא רק מתעצם ומתגבר.הניסיון האישי שלי, התהליכים שעברתי בעצמי בהריונות שלי לקראת לידות בית, והליווי שאני מעניקה למשתתפות בקבוצות של נשים בהריון אותן אני מנחה, גורמים לי להבין את היתרונות העצומים הקיימים בדיבור, אוורור הפחדים והבנת מקורותיהם. הפחדים הופכים פחות מפלצתיים ויותר אנושיים כאשר הם מדוברים, נכתבים, מאוירים, כלומר, יוצאים מהפנים לחוץ, בכל דרך שהיא..."
להמשך קריאת המאמר באתר "נשים מדברות אימהות", לחצי כאן.
כך ילדו אותנו
בטי גורן נקלעה במקרה לצפיה בסרטון הכנה ללידה משנות השבעים. "לא יכולתי שלא לחשוב על אמא שלי שילדה בשנות השבעים את אחותי ואותי". איזה מסרים הועברו ליולדות שרק פרגוד הפריד ביניהן? האם מישהי הצליחה לצאת בלי חתך? מה היה מקום הגבר? והאם באמת התקדמנו הרבה מאז? הצצה מרתקת להצצה מרתקת..."
לא קרה כלום? על הכרה ושהייה בתחושות ככלי בליווי ועיבוד של סיפור לידה
מגיל צעיר, מלמדים אותנו כשאנחנו נופלות, ש"לא קרה כלום." שאנחנו מקבלות מכה: "אל תבכי, לא קרה כלום." שאנחנו בוכות בגלל אהבה נכזבת: "לא נורא, יש עוד הרבה דגים בים, יבוא אחר, הכל לטובה." כשאנחנו יולדות לא כפי שרצינו: "נו, מה את עושה סיפור, העיקר שיש לך תינוקת בריאה ומקסימה."
להמשך קריאה על כלי מגישת ה-BOT (תרפייה מוכוונת לידה), שבה אני מלווה, לחצי כאן.
אימהות
פינת ספרים: "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" / ארנה קזין
"אני מקבלת את הספר "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" של ארנה קזין מתנה מבן זוגי. את הכתיבה של ארנה אני זוכרת עוד מ"הארץ" ואני מתרגשת. ברור לי שיש לי אוצר בין הידיים ואני לא מתבדה.
בספר, ארנה מתארת את השנה הראשונה לחייה של נעמי, בתה המשותפת שלה ושל מיכל, זוגתה. מיכל היא האמא הביולוגית של נעמי, ואילו ארנה מנסה להגדיר מה היא עבור נעמי כל הספר וכל השנה הראשונה..."
להמשך קריאת הביקורת באתר "נשים מדברות אמהות", לחצי כאן.
אמא חדשה בארץ חדשה - אמהות עולות אחרי לידה
"רוצה לשתף בחוויה המיוחדת שיש לי במפגש עם נשים לאחר לידה, שהינן עולות ממדינות שונות בעולם (למשל, גרמניה, אנגליה, שוויץ, אוסטרליה וארצות הברית).אני נפגשת עם נשים אלה במסגרת קבוצות תמיכה אחרי לידה שאני מנחה בשפה האנגלית לנשים אשר ילדו בשנה האחרונה. הקבוצות הן קבוצות תמיכה כפולות: הן בחווית ההגירה והזרות והן בחווית האימהות. אל הקבוצות מגיעות הנשים עם התינוקות, ומשתפות בחלקים הכי כמוסים ומרגשים של חייהן..."
להמשך קריאת המאמר באתר "נשים מדברות אמהות", לחצי כאן.
והאמא הזו היא אני
"לפני יומיים, יצא לי לשמוע את יהודה אטלס הנפלא, מחבר "והילד הזה הוא אני" במאהל בו אני פעילה בשדרות נורדאו. אטלס דיבר על נפשו של הילד הקטן. הוא טען, בניגוד לחשיבה המקובלת, כי הילדות היא אולי תקופת החיים הקשה ביותר שעלינו לעבור. אנו חסרי ניסיון בכל תחום. אין לנו פרספקטיבה להבין מתי דברים שקשים לנו יגמרו, יעברו, יחלפו מהעולם. וזה מעורר המון פחדים וקושי...
"אני חשה צורך לכתוב לך. פגשתי אותך בבית הקפה השכונתי בבזל. נראית מיליון דולר, כאילו לא ילדת לפני שבועיים. הבטן כמעט שטוחה, השמלה מקסימה ומעודכנת, הקוקו מתוח לאחור, כולך חיוכים, באת להשוויץ בבייבי החדשה והמהממת שלך. התינוקת שלך, ילדתך הראשונה, ישנה כמו מלאכית בעגלה. הגעת עם בן זוגך, כולם מכירים אותך ובאים לברך אותך בהמון מזל טובים, נשיקות וחיבוקים..."
"אחת החוויות הכי חזקות שזכורות לי מהחודשים הראשונים שלי באימהות הוא הרצון (האמביוולנטי) להיות לבד, וחוסר היכולת הפיזית והמנטאלית להיות לבד. הייתי חייבת לפעמים רגעים של פסק זמן מההנקות התכופות, מלהרים על הידיים, מהפיזיות של האימהות, הנשיאה במנשא. מאחר ולא הייתי ממש מסוגלת לשחרר, דבר שמאפיין אימהות רבות בתקופת האימהות הראשונה, ולהשאיר את התינוקת שלי יותר מדי..."