B.O.T בחיי היום יום של האימהות:
על תהליך התמקדות בכאב של הילדה שלי
ישבנו היום במסעדה.
אורי, בתי בת ה 4 וחצי, מעדה וחטפה מכה בראש מהשולחן – הייתה מכה די רצינית שנשמעה ממש רע.
אורי כמובן התחילה לבכות בבכי מאוד חזק וקורע לב. ואני התחלתי ליישם תובנות מגישת ה B.O.T (שפיתחה מורתי היקרה קרן פרידמן גדסי) שבה אני עובדת עם נשים סביב כאב, פיזי או מנטאלי, בתוך הלידה ומחוצה לה.
בדיוק לילה לפני הקשבתי להרצאה מאלפת של אן וייזר קורנל, אשת מפתח בגישת ההתמקדות (עליה גישת ה"תרפיה מוכוונת לידה" מתבססת בין היתר) על התמקדות וכאב, וכמו יכולתי ליישם מיידית את החומר הנלמד :-)
מביאה את הדיאלוג בינינו בתוך המסעדה:
אורי - בוכה בהיסטריה
אני – מחבקת אותה חזק
אנחנו מקבלות קרח מהמלצרית.
אני שואלת אותה אם תרצה להחזיק לבד את הקרח על המקום הכואב. היא עונה שכן.
העיקרון החשוב שאני מיישמת כאן הוא הבדיקה איתה – לא לקבוע עבורה, לאפשר לה שליטה על הסיטואציה שמרגישה מחוסרת שליטה.
אני מנסה לקרקע אותה על ידי התמקדות במבט שלי ומבקשת ממנה להסתכל עלי.
אני – "תסתכלי עלי – איך הכאב הזה מרגיש? הוא כאב קטן או כאב גדול? (אני מדגימה לה בפנטומימה מה זה כאב קטן, מה זה כאב גדול) או אולי כאב בינוני?
מה שאני מנסה לעשות זה בעצם לאפשר לה להיות בתוך התחושה של הכאב תוך כדי שהיא מרגישה מוכלת ומוגנת. מתוך הבנה עמוקה שהיכרות שלה עם תחושת הכאב והכרה שלי בתחושה של הכאב שלה יכולות לאפשר לאיזושהי תנועה להתרחש.
אורי – עדין בוכה מאוד אבל אני מצליחה ללכוד את תשומת ליבה – מצליחה לגמגם תוך כדי בכי שזה כאב גדול.
אני – "בואי ניקח את המפית שיש פה על השולחן. אולי את יכולה להראות לי איך הכאב הזה מרגיש דרך המפית? ממש לפסל את הכאב לתוך המפית."
אורי (תוך כדי בכי) –"אני לא יכולה כי אני צריכה את 2 הידיים ואני מחזיקה את הקרח."
אני מציעה להחזיק עבורה את הקרח כדי שהיא תוכל להתפנות להזמנה שלי.
היא לוקחת את ההצעה בשמחה ומתחילה יותר ויותר להירגע, לוקחת את המפית (לצורך העניין, האביזר הפנוי שהיה באזור – באותה מידה יכולנו לצייר בבית את הכאב, או להשתמש בפלסטלינה, צמר גפן או כל חומר אחר) פותחת את כל המפית. מקפלת אותה באיזושהי צורה מלבנית. ומגישה לי את המפית: ואומרת: "הכאב שלי הוא בצורה הזו."
אני: בודקת איתה וגם מהדהדת – הכאב שלך הוא בצורה כזו של מלבן?
אורי: כן, תוך כדי בכי שנרגע אט אט.
אני: "אני שמה לב שקיפלת את המפית ולא השתמשת בכל הגודל שלה."
אורי: נכון
אני: "ואת יכולה לשים לב לחלק אחר בגוף שלך שמרגיש ממש נעים וטוב עכשיו?"
בהזמנה הזו שלי אליה, אני מנסה לבסס אצלה משאבים, מקורות תמיכה אחרים בתוך הגוף, שיכולים לסייע.
אורי מיידית תופסת את אזור החזה ביד. כאן מרגיש ממש נעים.
אני: "ואיזה נעים בטח לאזור הזה שיד אחת תומכת בו והיד השנייה תומכת בקרח באזור הכואב של המכה.
אז יש בך חלק אחד בגוף שמרגיש ממש נעים וחלק אחר בגוף שמרגיש פחות נעים אבל את עכשיו עוזרת לו להרגיש יותר נעים."
אני משתמשת פה בשפת ה presence של אן וייזר קורנל, שפת החלקים. הרעיון הוא שגם אם לאישה שמולי יש חלק שכואב, ואפילו כואב מאוד, תמיד יהיה בה לפחות חלק אחר בגוף שמרגיש דברים אחרים.
כשאנחנו חוות כאב, אנחנו בדרך כלל יכולות כל כך להזדהות עם הכאב עד כדי התחושה שכל כולנו כאב אחד גדול.
שפת החלקים מייצרת בדיוק את נקודת המבט האלטרנטיבית שמדברת ב"חלקים" ולא בטוטאליות. כלומר, זו לא כל כולי שכואבת , זה חלק בתוכי או משהו בי שכואב.
על אף שזה נשמע כמו שינו שפתי בלבד, אין זה כך, והאבחנה הזו היא מאוד מהותית ותומכת.
כעת אני לוקחת את הצורה המלבנית של המפה ומניחה אותה בסמוך לקרח ולמכה (רעיון שלקחתי מההרצאה של אן וייזר קורנל, שמאפשר כמו אמפתיה נוספת והקשבה לתחושות שעולות מהכאב) .
אורי שואלת אותי מה אני עושה.
אני עונה שאני מניחה את התחושה של הכאב שהיא פיסלה במפית ליד הכאב עצמו שממוקם במצח.
ואני רוצה לשאול אם הכאב שלה עכשיו זקוק למשהו.
אורי עונה שלקרח.
אני מנסה להגדיל את רפרטואר האפשרויות: ומציעה גם נשיקה של אמא או אולי מגע.
אורי חוזרת ואומרת שרק את הקרח.
זהו. העניין הסתיים לחלוטין באותו רגע.
היא חוזרת לשחק ולהשתולל, שמחה וטובת לב.
אני מודה בליבי על האפשרות ליישם את הגישה שבה אני מלווה נשים ביום יום המקצועי שלי גם בהורות שלי.
וברור לי מאין ספור התנסויות אחרות כאלה, לצערי, עד כמה תובנות מגישת ההתמקדות והבי או טי קיצרו את תגובת הבכי ההיסטרי ואפשרו התמודדות בריאה עם התקרית שקרתה.
וזה מרגיש כל כך נכון בכל הגוף האימהי שלי – לתת הכרה לתחושות באותו רגע, להכיל את מה שיש, להיות עוד ועוד עם מה שקורה ולאפשר למערכת לנוע הלאה.
נשימה עמוקה נכנסת לי עכשיו.
***
מצרפת את הלינק להרצאה של אן וייזר קורנל
וגם לינק לאתר של "תרפיה מוכוונת לידה" (B.O.T)
אורי, בתי בת ה 4 וחצי, מעדה וחטפה מכה בראש מהשולחן – הייתה מכה די רצינית שנשמעה ממש רע.
אורי כמובן התחילה לבכות בבכי מאוד חזק וקורע לב. ואני התחלתי ליישם תובנות מגישת ה B.O.T (שפיתחה מורתי היקרה קרן פרידמן גדסי) שבה אני עובדת עם נשים סביב כאב, פיזי או מנטאלי, בתוך הלידה ומחוצה לה.
בדיוק לילה לפני הקשבתי להרצאה מאלפת של אן וייזר קורנל, אשת מפתח בגישת ההתמקדות (עליה גישת ה"תרפיה מוכוונת לידה" מתבססת בין היתר) על התמקדות וכאב, וכמו יכולתי ליישם מיידית את החומר הנלמד :-)
מביאה את הדיאלוג בינינו בתוך המסעדה:
אורי - בוכה בהיסטריה
אני – מחבקת אותה חזק
אנחנו מקבלות קרח מהמלצרית.
אני שואלת אותה אם תרצה להחזיק לבד את הקרח על המקום הכואב. היא עונה שכן.
העיקרון החשוב שאני מיישמת כאן הוא הבדיקה איתה – לא לקבוע עבורה, לאפשר לה שליטה על הסיטואציה שמרגישה מחוסרת שליטה.
אני מנסה לקרקע אותה על ידי התמקדות במבט שלי ומבקשת ממנה להסתכל עלי.
אני – "תסתכלי עלי – איך הכאב הזה מרגיש? הוא כאב קטן או כאב גדול? (אני מדגימה לה בפנטומימה מה זה כאב קטן, מה זה כאב גדול) או אולי כאב בינוני?
מה שאני מנסה לעשות זה בעצם לאפשר לה להיות בתוך התחושה של הכאב תוך כדי שהיא מרגישה מוכלת ומוגנת. מתוך הבנה עמוקה שהיכרות שלה עם תחושת הכאב והכרה שלי בתחושה של הכאב שלה יכולות לאפשר לאיזושהי תנועה להתרחש.
אורי – עדין בוכה מאוד אבל אני מצליחה ללכוד את תשומת ליבה – מצליחה לגמגם תוך כדי בכי שזה כאב גדול.
אני – "בואי ניקח את המפית שיש פה על השולחן. אולי את יכולה להראות לי איך הכאב הזה מרגיש דרך המפית? ממש לפסל את הכאב לתוך המפית."
אורי (תוך כדי בכי) –"אני לא יכולה כי אני צריכה את 2 הידיים ואני מחזיקה את הקרח."
אני מציעה להחזיק עבורה את הקרח כדי שהיא תוכל להתפנות להזמנה שלי.
היא לוקחת את ההצעה בשמחה ומתחילה יותר ויותר להירגע, לוקחת את המפית (לצורך העניין, האביזר הפנוי שהיה באזור – באותה מידה יכולנו לצייר בבית את הכאב, או להשתמש בפלסטלינה, צמר גפן או כל חומר אחר) פותחת את כל המפית. מקפלת אותה באיזושהי צורה מלבנית. ומגישה לי את המפית: ואומרת: "הכאב שלי הוא בצורה הזו."
אני: בודקת איתה וגם מהדהדת – הכאב שלך הוא בצורה כזו של מלבן?
אורי: כן, תוך כדי בכי שנרגע אט אט.
אני: "אני שמה לב שקיפלת את המפית ולא השתמשת בכל הגודל שלה."
אורי: נכון
אני: "ואת יכולה לשים לב לחלק אחר בגוף שלך שמרגיש ממש נעים וטוב עכשיו?"
בהזמנה הזו שלי אליה, אני מנסה לבסס אצלה משאבים, מקורות תמיכה אחרים בתוך הגוף, שיכולים לסייע.
אורי מיידית תופסת את אזור החזה ביד. כאן מרגיש ממש נעים.
אני: "ואיזה נעים בטח לאזור הזה שיד אחת תומכת בו והיד השנייה תומכת בקרח באזור הכואב של המכה.
אז יש בך חלק אחד בגוף שמרגיש ממש נעים וחלק אחר בגוף שמרגיש פחות נעים אבל את עכשיו עוזרת לו להרגיש יותר נעים."
אני משתמשת פה בשפת ה presence של אן וייזר קורנל, שפת החלקים. הרעיון הוא שגם אם לאישה שמולי יש חלק שכואב, ואפילו כואב מאוד, תמיד יהיה בה לפחות חלק אחר בגוף שמרגיש דברים אחרים.
כשאנחנו חוות כאב, אנחנו בדרך כלל יכולות כל כך להזדהות עם הכאב עד כדי התחושה שכל כולנו כאב אחד גדול.
שפת החלקים מייצרת בדיוק את נקודת המבט האלטרנטיבית שמדברת ב"חלקים" ולא בטוטאליות. כלומר, זו לא כל כולי שכואבת , זה חלק בתוכי או משהו בי שכואב.
על אף שזה נשמע כמו שינו שפתי בלבד, אין זה כך, והאבחנה הזו היא מאוד מהותית ותומכת.
כעת אני לוקחת את הצורה המלבנית של המפה ומניחה אותה בסמוך לקרח ולמכה (רעיון שלקחתי מההרצאה של אן וייזר קורנל, שמאפשר כמו אמפתיה נוספת והקשבה לתחושות שעולות מהכאב) .
אורי שואלת אותי מה אני עושה.
אני עונה שאני מניחה את התחושה של הכאב שהיא פיסלה במפית ליד הכאב עצמו שממוקם במצח.
ואני רוצה לשאול אם הכאב שלה עכשיו זקוק למשהו.
אורי עונה שלקרח.
אני מנסה להגדיל את רפרטואר האפשרויות: ומציעה גם נשיקה של אמא או אולי מגע.
אורי חוזרת ואומרת שרק את הקרח.
זהו. העניין הסתיים לחלוטין באותו רגע.
היא חוזרת לשחק ולהשתולל, שמחה וטובת לב.
אני מודה בליבי על האפשרות ליישם את הגישה שבה אני מלווה נשים ביום יום המקצועי שלי גם בהורות שלי.
וברור לי מאין ספור התנסויות אחרות כאלה, לצערי, עד כמה תובנות מגישת ההתמקדות והבי או טי קיצרו את תגובת הבכי ההיסטרי ואפשרו התמודדות בריאה עם התקרית שקרתה.
וזה מרגיש כל כך נכון בכל הגוף האימהי שלי – לתת הכרה לתחושות באותו רגע, להכיל את מה שיש, להיות עוד ועוד עם מה שקורה ולאפשר למערכת לנוע הלאה.
נשימה עמוקה נכנסת לי עכשיו.
***
מצרפת את הלינק להרצאה של אן וייזר קורנל
וגם לינק לאתר של "תרפיה מוכוונת לידה" (B.O.T)